זוכרים שהבטחתי פאנפיק על המומינים? אז זה ההתחלה של האבטיפוס של הפרק הראשון גרסת בטא:
בס"ד
"לא! סנופקין! אל תעזוב אותי!!!!!!" מומין צרח בדמעות.
"אבל מומין, אני חייב לנדוד בחורף. וחוץ מזה, מה אכפת לך, אתה גם ככה ישן..." סנופקין אמר בשלווה.
זה היה בסוף הסתיו, כשסנופקין התכוון לצאת לנדוד בחורף, כמו תמיד. הוא ומומין עמדו על הגשר שסנופקין תמיד ניגן עליו. נו, הגשר? זה שתמיד סרח נפל ממנו למים? הגשר! זה שמר מושקר פתח את הראש בגללו!
טוב, נו, נראה לי שהבנתם...
האמת היא שסנופקין בכלל רצה לנדוד בחורף כי הוא ידע שאם יישאר, יקרו כמה דברים:
1. העמק יהיה נטוש ומשעמם וסנופקין יצטרך לסבול...
2. אולי אם נופקין ישאר מומין יישאר איתו, ובאמת שלסנופקין כבר נשבר מהילד הזה. מומין מתעורר כל חורף גם ככה, אז למה סנופקין צריך לסבול???
3. לסנופקין אין כוח להתעסק עם גבירות קרות או גרוקיות וכאלה. סנופקין ידע שהגבירה קרה נוהגת לרבוץ בעמק המומינים בחורף, כי הוא נשאר בשנה הראשונה שלו בעמק בחורף, וכמובן שמומין נשאר איתו. סנופקין ניסה להתחמק שוב ושוב מהגבירה קרה כדי שלא תקפיא אותו למוות, אבל איכשהוא מומין תמיד הרס את זה. זה היה חורף נוראי כל כך!!! ומה שהכי גרוע זה שמומין בכלל לא ידע שהוא מפריע לסנופקין, ויש ספק אןם הוא בכלל יודע מה זה גבירה קרה!!!
בכל מקרה, מומין הלך לישון (תודה לאל) וסנופקין החל לנדוד מהעמק.
הוא נעצר.
הוא היה בחוף, ליד בקתת הקיץ של המומינים. הוא הרגיש סחרחורת והחליט שינוח בבקתת הקיץ.
הוא מצא כמה בגדים חמים שהיו לו בתיק, סוודרים גדולים ונפוחים כאלה.
עדיין היה לו קר אז הוא החליט להפעיל את תנור ההסקה שהיה שם.
הוא רקח לעצמו תרופה נגד כאבי ראש ושתה אותה. התרופה הייתה ממש חריפה, עד כדי כך שהוא תלש את שיערותיו עד שנהיו בלונדינים ועיניו הזילו דמעות עד שנעשו כחולות.
הא צרח מחריפות. כמובן שאחרי כמה שניות נשמעה צרחת תגובה של הגרוק שרק קיררה את סנופקין עוד יותר.
ואז הוא שמע דפיקה בדלת.
הוא פתח את הדלת במצבו המזעזע, ולא עמדה שם הגרוק.
עמד שם מומין.