אולי אני צריכה להעיז לקפוץ מהצוק. כרגע אני עומדת במקום לא חוזרת אחורה אבל גם לא מתקדמת. לפניי יש צוק, צוק המפריד בין המוכר ומי שאני, לשינויי להרפתקאה מסעירה שתשנה את חיי. שינויי שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן. ופתאום אני מפחדת. אני אפילו לא יודעת למה. אני אוהבת לחשוב שאני אמיצה, שאני חזקה. אבל אני לא. אני פשוט מתמודדת עם דברים. חשבתי שאני עוברת הלאה, שוכחת וסולחת. אבל אני לא. בגלל זה אני תקועה כאן. אני לא מסוגלת לשכוח, ובטח שלא לסלוח. זה כאילו נוגד את מי שאני. אני מדחיקה ומדחיקה. ובסוף זה יוצא החוצה. בצעקות, בעצבים, בכעס. אבל לא בדמעות. אסור לי לבכות. כי אם אבכה משהו יכול לשמוע. עוד הדחקה. אני מסתגרת בתוך עצמי. אני מניחה לעצמי להיות לבד בודדה. אני נועולה בתוך מגדל גבוהה ומחכה שמשהו יקרה, שמשהו ישתנה, שאני אצא אל העולם. בכל צורה אפשרית. הלב שלי סגור ומופנם ובשביל לאזן אני נראת כל כך מוחצנת. אני מתנהגת בכוונה כמו כלבה כלפי כולם. אני לא נותנת לאף אחד לראות משהו טוב בי. אני מעדיפה את המחשבה שאני סתם כלבה מאשר לדעת שיש לי סיכוי, שיש לי תקווה. אני צריכה להעיז לקפוץ מהצוק. אני חייבת.
I'm not a perfect person there's many things I wish I did'nt do, but I continue learning and so I have to say before I go. I have found a reason for me.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: