אנחנו חיים בעולם של רגשות, כל דבר בעולם מונע וקורה בגלל רגשות, הם גם הסיבה שאנחנו בעולם הזה. כשהייתי קטנה אני זוכרת איך הרגשתי כל רגש ורגש. כעס, עצב, אהבה, תסכול, אכזבה, פחד, הנאה, תקווה, כל סוגי הרגשות שאדם אמור להרגיש. לעזאזל, אפילו הבנתי את הצורך בתפילה, הרגשתי אותו, הזדהתי איתו והתפללתי, קוותי. כבר הרבה שנים שאני חשה בעיקר רגש אחד, שעמום. אני לא אשקר, יש התפרצויות נדירות של רגשות. למשל, כשסבי נפטר. זה בעצם הרגש האחרון שהרגשתי, לפעמים עדיין מרגישה את הגעגעוע העצום לאדם שהיה. אבל בגדול אין רגשות. אני מזייפת. לפעמים השקר ככ טוב שאני בעצמי כמעט מרגישה או לפחות חושבת שאני מרגישה עד לשניה שאני יוצאת מהסיטואציה ומגלה שאין כלום. כאילו המוח שלי החליט להחרים את האנושות. בכמעט שנה האחרונה זה נעשה קשה יותר, לצחוק ברגעים המתאימים, לחייך, אפילו לדבר. כאילו שהמסכה שמחזיקה אותי אנושית החליטה לרדת, ולהשאיר אותי חסרת אונים. אני זוכרת את התקופות שבהן היו שאולים לשלומי בדאגה רצינית. כולם שיערו שאני בדיכאון, את האמת הלוואי שהייתי בדיכאון. הלוואי שהייתי מרגישה משהו מלבד שעמום. זאת הפעם הראשונה שאני כותבת על זה. זה מרגיש טוב. משחרר כזה. פעם שניה שאני מודה באמת. אני לא רוצה לחיות ככה. כשהכל פשוט כלום. הכל חסר ערך. אני מדמיינת עתיד במחשבה שארגיש משהו. בעיקר סיפוק עצמי, אולי אושר, אולי אהבה. אבל שבוע שעבר הכרתי באמת המרה, שסביר להניח שאהיה ככה, כמו שאני עכשיו תלויה באוויר של רגשות מנסה לנווט את חיי ללא הצלחה. האמת הזאת גרמה לי לאבד את שפיותי סופית. אני לא חושבת שמישהו צריך לחיות ככה. כשהכל חסר ערך, כשהכל לסר טעם ומשעמם. אני אפילו לא זוכרת איך אושר מרגיש, אני זוכרת את התמונות מהאלבום שבהם החיוך הוא כנה ורחב כזה שחושף שיניים ולי כלל לא אכפת כי הכל נראה ככ טוב ושמח. אבל עכשיו הכל מרגיש כאילו כיבו אותי.
הפעם הראשונה שהבנתי שזאת בעיה הייתה לפני קצת יותר מחצי שנה. נתקלתי בציור שצייר חולה בהפרעה, משהו בציור הרגיש לי ככ נכון, פשוט הזדהתי עם הציור. אז חקרתי קצת על ההפרעה, כל מילה ומילה הייתה כנה. הכנות הכי מפחידה ומשתקת שהייתה לי בחיים. מאז הכחשתי, הרי אני לא חולת נפש. אני לא כזאת. אני לא כמוהו. פשוט מאוד. אלה המילים שהדהדו במוחי ללא הפסקה במשך כמה ימים.
לעולם לא אובחנתי אצל פסיכיאטר או פסיכולוג, לא חשבתי שצריך וגם, אין לי עם מי לשתף את זה בכדי שישלחו אותי לאבחון כזה. אבל אני כבר יודעת שאני כזאת, שאני חולה, אני פשוט יודעת, אחרת אין לי שום הסבר הגיוני למה אין לי רגשות כלל. למה אני מרגישה שאני מרחפת, או שאני צופה חיצונית על חיי, או לא שייכת או מזויפת או ששעמום הוא הרגש היחידי שקיים אצלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: