ואז הבנתי, בדרך הקשה, שאין לי שום דבר בחיים האלה חוץ מהאומנות

בני אדם יעזבו אותי בקלות רבה מידי כאילו הייתי כלום כי רובם מושפעים מעידן טכנולוגי ששם את האדם במרכז והופך את כולנו למוצרים מוחלפים בקלות.

אין לי משפחה, אני מוכרזת כחיילת בודדה באופן חריג - עם משפחה שהיא לא באמת משפחה.

ועם אקס ששבר לי את האמון בכל בני האדם אחרי שבגד בי ועשה די הרבה דברים.

בבסיס כבר נהפכתי לבדיחה בתור האדם הכי נאחס ביקום.

זה כואב ממש. הידיעה שאני לבד. מוקפת באלפי תפאורות שקוראות לעצמם בני אדם. הרבה אנשים אבל לבד.

עם משפחה שלא קיימת באמת מלבד שמות שרשומים בעירייה.

הרבה שואלים איך למדתי לצייר. לא בחרתי לצייר, נולדתי ציירת. וכשטוב לי אני לא מציירת, אני מרגישה שהנאחס הזה נופל עליי כדי להכריח אותי לצייר.

אני לא יודעת כמה פעמים אמרתי שנשבר לי מצלייר ואני לעולם לא יהיה טובה בזה אבל לא יכלתי להפסיק ואם הצלחתי אז החיים הכריחו אותי להמשיך.

זה מצחיק, אני מאוד מאמינה בגורל. אמא לקחה אותי להמון רבנים ומגדי עתידות כי כזו בעצמה. קוראת בקלפים, וכולם אמרו שהחיים שלי יהיו חרא אבל אני אהיה אצלחה גדולה בסוף.

אני די רואה את זה קורה. שהכל רע אבל יש לי קריירה שנכפתה עליי כי אין לי שום דבר אחר.

אין לי אינטימיות עם שום אדם בעולם הזה. גם לעולם לא תהיה לי.

פעם לא היה לי איכפת כשהייתי מכורה, סגרתי את עצמי 8 שנים מהעולם. עכשיו התחלתי להבין מה אני מפספסת אבל זה פשוט לא הולך, זה לעולם לא ילך.

האומנות גם לא הולכת ממני לצערי. מטונפת.

זה מצחיק שהשם שלי זה החייכנית והשמחה שמתה מבפנים.

כי לבכות לא עוזר ולא מקדם אף אחד, מבפנים אני שבר כלי מבחוץ אני הדבר הכי איתן שיש.

השלמתי עם זה שהחיים שלי חסרי תכלית ונועדו להיות גיהנום מתמשך, וזה הכי כואב שאני עדיין מנסה לשנות ולהילחם על זה שהם לא יהיו כאלה וממשיכה להכחיש שאין לי דרך אמיתית לעשות זאת. כל ניסיון לברוח מהכלא שנולדתי אליו מעצים אותו.

אבל עדיף למות חבול וכאוב מאשר לא לנסות.

אבל נמאס לי לטעות כבר. אבל אני פשוט ממשיכה לשקר ולהאמין שאחרי כל כך הרבה טעויות אני אצליח פעם אחת, הפעם אחת הזו היא הבדל בין חיים למוות נפשי.

יש משהו נורא רפואי דווקא בהתמכרות.

זה משחרר אותי מהלחצים הרגילים של לנסות לממש את עצמי, לחפש מהות, להצליח, לרצות

ולהפך להיכנס לדיכאון כשלא מצליחים, הורג את האיכפתיות

את הרגש

את הכל

לא איכפת לי מכלום חוץ מההתמכרות עצמה וכל השאר לא רלוונטי

וכשאני מבצעת את ההתמכרות העולם בסדר והכל טוב והכל שלם

ואלה רגעים של שקט

כל שאר היום לא משנה והכל חסר ערך כי ההתמכרות מגיעה בסופו והכל זה מטרה להבין את הזמן

זה מהות החיים

וזה מקדש את העמצאים

פגיעה בעצמי בסובבים אותי ובעתידי ובגופי ובנשמתי האומנם

אבל מנגד נותן כל כך הרבה עונג וטוב ללב.

בנות שנפרדות מחבר שלהן טוחנות גלידה.

אני קניתי משחקי מחשב והרבה ואני לא יוצאת מהבית כבר שבועות.

כמו פעם. כמו בתקופה שלא הייתה לי ברירה אלא לברוח למחשב כי המציאות חנקה אותי.

שנים אחרי מה שקרה באותם שנים שאלו אותי איך לא התאבדתי. איך לא נשברתי, איך לא הדרדרתי לסמים \ זנות \ דברים שנוער במצוקה עושה.

נראתי נורמלית. אנשים חשבו שהכל בסדר.

עד שהתחלתי להתחרפן בתיכון ואז הכל הסתדר בצבא. אבל לפניי, המחשב וההתמכרות הצילה אותי.

ועכשיו שהמציאות שוב חונקת אותי ואין לי את הכלים להתמודד, המחשב שוב שם. הצבא נתן לי המון כלים והציל אותי מהבית שלי שאלוהים יודע איך הרווחה לא לקחה אותי עדיין.

הציל אותי מעצמי.

הציל אותי מלהתמכר והכריח אותי להתמודד.

אבל בן אדם מכור עושה מעשים נואשים ומצליח לקבל קל"ב יומויות במיוחד שאני אישה אז אפילו קל יותר.

זה לא טוב צהל.

צהל חושב שהוא עוזר לי. צהל היה צריך לזרוק לי זין כדי שאני אברח מהבית.

הכי גרוע זה הלילה שאי אפשר לברוח, שהכל עולה וצף לי בפנים וזה כואב הזכרונות נהפכים לסמיכים ולובשים פרצופים והכאב שם.

אני צריכה לברוח, לברוח מעצמי.

פעם חשבתי שלברוח פיזית, גם זה נכון. אבל אני אצתרך לברוח ולזוז כל החיים שלי.

אני לעולם לא אהיה שייכת לשום מקום כי אני מסרבת לקבל על עצמי תכושת שייכות

להיות שייך זה רגש שמפחיד אותי. זה אומר מחוייבות והתחייבות ולהישאר במקום אחד כל החיים.

כאילו חזרתי חמש שנים אחורה.

אתה על הלב שלי.

הבעיות עצבים שגורמות לי לשבור דברים וכמעט להרוג אנשים.

עוד אדם ששונא אותי כי היה בדרך.

וגם הכלב שלי שבהלם.

התמכרות חוזרת.

הרצון להתבודד ולא לתקשר עם אנשים.

בדיוק ההפך ממני, בדיוק אני של פעם.

מבטלת פגישות, נעלמת.

מתעצבנת, מתמכרת.

מתבודדת.

מתאבלת.

על עצמי.

מתבוססת ברחמים של עצמי על דברים שלעולם לא אוכל לשכוח לעצמי.

אני הכלא של עצמי ברוב המקרים. ועד שאפתור את כל הריבים שיש לי בקודקוד אני לעולם לא אהיה אדם רגיל.

אז אל תחשבו שאני רעה כי ירדתי עליכם בצורה הכי גרועה שיש.

או דחפתי אתכם על הקיר וניסיתי להרוג אתכם.

או העפתי כיסאות.

או דברים נוראיים אחרים שאני לא אפרט כאן.

אני לא יכולה לשלוט בזה. זה כאילו המוח שלי יוצא החוצה ואני מתבוננת בגוף שפועל בעצמו מהצד.

זה כי אני מכחישה ומתעלמת מהמחשבות והכאב שיש מתחת וממשיכה לחיות.

אבל הכאב נספג בעצמות והוא שם, והגוף זוכר את מה שהנפש לא רוצה לזכור.

והוא זוכר.

את כל הטראומות שאני כבר שכחתי. והוא מגיב כשאדם אומר מילה שמתקשרת למשהו מן העבר וגורם לי לאבד שליטה.

זה כאילו יש לי שתי מערכות נפרדות, המוח והגוף. או שהם ביחד ופשוט לא מספרים לי. זאת הבעיה בעיקר.

זה מדהים שגם אחרי כל כך הרבה שנים שיחה איתך יכולה לגרום לי לחייך כל כך.

ולגרום לרגשות שלי להשתנות מהקצה לקצה.

וזה גם ממש מיוחד בעיניי, שאחרי כל השנים שמילד רגיש ומדהים הפכת להיות עוקצני ושיכור בעיקר, אני מי ששוברת לך את מסיכת העוקצות כשאני שוב נופלת על ברכיי בבכי.

אתה מבולבל תחילה, לא זוכר איך מרגישים. אבל אתה פתאום נזכר בילדה שאהבת לרגע, לפחות ככה נדמה לי.

ואז אנחנו יושבים ומדברים על כל כך הרבה דברים והזכרונות צפים והצחוק עולה והחיוך האמיתי עולה. והרגשות שעדיין שם.

גם שיש לך מישהיא שאתה ממש אוהב.

גם שאני המשכתי הלאה, באמת המשכתי.

אני חושבת שהאהבה שיש לנו אחד לשני תהיה שם גם שנים. זאת אהבה, כבר לא התאהבות, אבל זה יכול להפוך בשניות. אנחנו נורא מאופקים. יש את אותנו של העולם ואותנו של אחד ליד השני.

רק לרגע.

כבר שכחת כמה אני מצחיקה.

אני לא שכחתי כלום.

בגלל זה יש את הספר ההוא, "למה גברים לא זוכרים ונשים לא שוכחות".

עשה לי טוב לדבר ולראות שעדיין איכפת לך ממני. והיה לך חשוב להוכיח שאני עדיין מתה עליך. זה נורא ומקסים בוא זמנית.

סיפרתי לך על כמות הציורים שציירתי לך ומעולם לא נתתי לך. שעם הזמן כבר בניתי לך דמות קבועה בקומיקס שלי וממש התלהבת, התעקשת מאוד לראות, דרשת אפילו. האור בעיניים. הסברתי לך שממש שנאת פעם שאני מציירת אותך.

הסברת לי שעשית את זה כדי שאפסיק להיות קשורה אליך, אבל..

אבל.

כן. אתה מבינה.

כן. אני מבינה.

אתה צריך לבקר אותי שוב בישראל.

אני מפחד שערבים יהרגו אותי.

הם לא.

שמעתי שהיה לך חבר.

כן, אבל זרקתי אותו הוא אידיוט.

ככה את בוגדת בי? וסמיילי.

שתיקה.

הייתי בוחרת אותך על כל ישראלי, ואתה יודע את זה. גם בעבר בחרתי אותך. וגם היום, אילו יכולתי, הייתי בוחרת אותך על כל אחד אחר.

שתיקה מביכה, חיוכים. החלפת נושא.

את ממש חמודה. כבר שכחתי את כל הדברים שידעתי עליך.

כן, ואתה היית האדם שהכיר אותי הכי הרבה.

שתיקה.

אני אצייר את הדמות שלך.

התלהבות רבה מצידו נכנסת כאן והתעקשות.

כן. זה מה שאני אעשה מחר, זה מה שאני כל היום אם אני אצתרך. אני אכין לו ציור עכשווי, הוא היה שם שרק התחלתי. אני אראה לו מה שהראתי לכולם.

ואני יודעת, שלא כמו את הקודמים שהוא הכחיש וזרק כדי לגרום לי לעזוב אותו, את זה הוא ישמור.

כי זה בא ממקום אחר.

ואז אמרתי לו, שלמרות שהוא השתנה. בשבילי הוא תמיד יהיה אותו האביר. ורק את הדמות ההיא פתחתי ועיצבתי.

הוא חייך, צחק. שוב שתק.

העוצר הזה, שיש לשנינו, ההרגשה שיש כל כך הרבה, כמו מפל מים שנחסם באופן לא טבעי ורק מחכה להתפרץ מצד אחד מצד שני המים שקטים, לא מנסים באמת לחדור ולפרוץ.

עברו חמש שנים מאז.

מהתקופה היפה ביותר שהייתה לי אי פעם.

אני ללא ספק מקנאה בה כבר שנה וחצי, בחברה החדשה שלך. יודעת בסתר ליבי שהסיבה היחידה שהיא שם ואני לא, זה כי אני גרה כאן והיא שם. כי עברת מהארץ הזאת שאוכלת תושביה.

תמיד נשבעתי שאטוס אליך. אתה מנסה לשכנע אותי כבר שנים, ושוב העלת את זה.

תגורי אצלי.

תסיימי צבא.

זה תמיד היה פתוח ותמיד יהיה.

אני תמיד מסרבת. אבל מעניין אותי. כשהיום יגיע, ואני אצתרך לבחור בין יפן לאנגליה, האם תקיים זאת? אני בספק, אבל בליבי תמיד ארצה להאמין שכן, אבל אינני חיה באשליה. אתה אפילו לא חלק מהתוכנוית שלי. אבל תמיד בא לי לחיות רגע בנדמה-לי-דיסני שבו חלומות מתגשמים. אבל הם לא. ואהבה סופה תמיד כישלון.