השעה היתה אחת ורבע בבוקר.
הנחתי את הספר, סוגרת אותו בזהירות ומכניסה את הסימניה, על הכסא ליד המיטה. חשבתי על כמה הוא נאיבי, הגיבור, כל הזמן רץ להציל את חבריו... זה הפגם שלו. כל כך הרבה גיבורים הם כאלה...
חשבתי על הציפורניים שלי. גידלתי אותם לאחרונה. אבא שלי תהה איך הם לא מפריעים לי לנגן... הוא אמר שהוא לא ישלח אותי לשיעורי פסנתר, וחוץ מזה, אני בטח אגרום להם לפחד ממני... כי אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות...
זה לא מדויק, חשבתי. אני לא אוהבת שמתקנים אותי, שאומרים לי שאני טועה...
ושוב מחשבותי נדדו לפגמים... מה הפגם שלי?
אני גאה מדי, הבנתי. אני גאוותנית. אני גאה במי שאני... אבל גם גאה מכדי להודות בפגמים שבי. לפחות, לפחות מול אנשים... אנשים שזה משנה אצלם... מקומות שזה משנה בם...
אבל מה זה עוזר לי? חשבתי. מה זה עוזר לי שאני יודעת את זה?
השעה היתה אחת ורבע בבוקר.
התהפכתי, והתהפכתי שוב. חשבתי שראיתי הבזק של אור- ברק- אבל זה היה שום דבר. ולאט לאט, מלאה במחשבות, נרדמתי...
פוסט מקביל בבלוג השני
מקווה שהיה לכם חנוכה משמח- שלי היה מאוד מהנה-
אביגיל