היה לה דף.

היה לה עיפרון.

היו לה דמעות.

היו לה כאבים.

והיו - שניות

של צחוק.

היו לה -

תמיד היו

לה -

רגעים

של שקט, דממה

יותר רועשת מילד

שבוכה.

היא רצתה

לכתוב.

היא רצתה

מאוד

מאוד מאוד

מאוד

מ

אוד

.

אבל לא תמיד זה בא בכזאת

קלות

ולפעמים היא פשוט

קשקשה על קצה הדף

מעין ציור קטן.

של ורד.

או

של כלבלב.

או סתם

מעין

ענן של

קווים.

אבל לפעמים בסוף יצאו מילים.

וכל הרגעים האלו

של הכאב

היו שווים את זה.

-

מכירים את זה שרוצים לכתוב אבל שום דבר לא יוצא?

פתחתי את הבלוג הזה כדי לשחרר את כל אנרגיית הכתיבה הזאת. למרות שממזמן לא עשיתי את זה, אני אמורה.

אז הנה. כתבתי שיר.

לא מהטובים

אבל לא גרוע במיוחד.

אביגיל