אבל התבגרתי.

וזה בלי קשר לפה, בלי קשר לאנשים סביבי: התבגרתי כי ראיתי את עצמי במראה ורציתי לגלות מי זאת.

יש לה... יש לה חזה. ואני מדברת על חזה. C גובל על D.

אבל מעל זה... בלגן. הבלגן בראש. הבלגן בשיער. הבלגן הפנים.

יש לה פנים פשוטות אבל זה לא פשוט. יש לה סגנון שמדגיש את זה שהיא לא איך היא נראית.

אולי. לפחות זה מה שאני חושבת.

אז ברור שאני מזהה את הפנים שלי. את הגוף. אבל כל חלק בנפרד - אין אף אחד שיזהה.

החלקים האהובים עלי? התלתלים שהם כמעט פוני. העיניים שלי עם מעט אייליינר. השפתיים. והחזה.

וכשקלטתי שאני לא מזהה כל חלק בנפרד, שאני לא באמת יודעת איך אני נראית:

לא עשיתי כלום.

אבל בכל זאת התבגרתי.

וזה בלי קשר לפה, בלי קשר לאנשים סביבי: התבגרתי כי חיפשתי את עצמי.

אני... אני יכולה לצייר. ולא רע. ממש טוב, אפילו מעולה, למען האמת.

אני מנסה להתקבל ליאס"א. אני ממש רוצה להתקבל ליאס"א.

אבל אני לא אמרתי את זה עדיין לאף אחד: אני מפחדת למוות שאתקבל.

אולי. אני כבר לא יודעת כלום.

אבא אומר שאני ממש נרגשת.

אה, כן. לגביו.

אני לא יותר טוב איתו. אני יותר טוב איתו. אולי זה תלוי ביום. אולי זה לא.

ובכל זאת התבגרתי.

אני מרגישה כאילו אני הולכת אחורה בזמן. ובכל זאת התבגרתי.

זה לא משהו שאני יכולה לשלוט בו, אני לא חושבת.

אני פשוט... שונה.

Gail.

מכוער? או יפהפה בדרכו שלו?