אני אוהבת פופ וסרטי דיסני, ואני ילדותית ופתית, ואני לא תמיד בעלת הטעם הכי בוגר שיש. אבל לפעמים אני מרגישה שאני יותר בוגרת מכל אלה שמתעקשים על "מוזיקה טובה" ו"מוזיקה רעה" ואוסרים עלי לאהוב משהו כי הם לא אוהבים אותו.

וכשאני אוהבת משהו, אני אוהבת אותו עד הסוף, בלי תירוצים, בלי רתיעות. יש לי דעות ומותר לי לאהוב גם דברים "רעים".

תנו לי הגדרה למשהו רע. מה רע בלהקות בנים, אם נהנים להקשיב להם? מה רע באחת שיודעת, אם היא תוכנית משעשעת?

אז מה אם אני לא אוהבת להקות בנים אבל אוהבת סלינה גומז וטיילור סוויפט, ומה אם אני אוהבת תוכניות טלוויזיה לנוער ולא אוהבת שובר שורות או משחקי הכס? הטעם שלי הוא שלי, ובמילא הדברים שהכי אהובים עלי מכולם תמיד נחשבים איכשהו ל"טובים" - פראמור וביטלס ובאפי והארי פוטר.

כולכם ששופטים אותי על הטעם שלי - אתם באמת אף פעם לא מרשים לעצמכם להנות ממוזיקה שמנגנים במסיבות? אתם אף פעם לא מצאתם את עצמכם צופים בתוכנית לא "איכותית" ונהנים ממנה? ההבדל ביני לביניכם הוא שאני מודה בפומבי שהטעם שלי משתנה ובעל טווח רחב. גם הטעם שלכם משתנה. אף אחד לא אוהב את כל הדברים שהוא אהב לפני עשור, אף אחד בעוד עשור לא יאהב את כל הדברים שהוא אוהב עכשיו.

כשאני לא אוהבת משהו - אני פשוט לא מקשיבה/רואה/מדברת/חושבת על העניין. אני לא אוהבת את המוזיקה של ג'סטין ביבר (בלי קשר לאיזה סוג של בן אדם הוא) - אני לא מקשיבה למוזיקה שלו. אני לא אוהבת משחקי הכס - אני מחליפה ערוץ. זה לא כואב לאף אחד.

יש לי הרבה תכונות שליליות. צביעות היא לא אחת מהן, לטובה ולרעה.

Gail.