רציתי להיות בבית.

נכון הייתם רוצים לעשות שנה בחו"ל?

אני לא רציתי. סוף סוף הסתדרתי ופתאום מודיעים לי: תארזי. אנחנו טסים לאמריקה לשנה.

הבעיה העיקרית, אני חושבת, היא השפה. אני לא הייתי הכי טובה באנגלית בכיתה שלי. הקבצה ב'1, כשמעלי הקבצה א'2 וא'1 (וכמובן דוברי האנגלית, מזליסטיים!) ומתחתי רק ב'2. רק ירדתי מהמטוס וכבר בבום הכל בא: כולם דיברו, קראו, הלכו, אכלו ונשמו באנגלית. תהיתי איזו שפה לימדו פה. בטלויזיה תמיד לומדים ספרדית. ואני? לא יודעת מילה אחת בספרדית. בערבית התקשיתי. בכלל, שפות זה לא הצד החזק שלי.

כשהגענו לבית החדש - אנחנו שכרנו אותו מאיזשהו פרופסור זקן שנסע גם הוא לחופשה בת שנה - קיבלתי את החדר הכי גדול. הייתי מעדיפה לקבל את החדר הקטן בבית הישן. בישראל. הסתכלתי מהחלון בחדר שלי, וכל מה שראיתי הם עוד בתים. האוויר פה מזוהם כל כך ואין כאן נוף. אפילו יער כמו בסרטים ובטלויזיה לא היה. בשכונה הישנה שלי ראו מימין הרים ומשמאל יער. בכלל בשכונה הישנה שלי היה יותר נעים, יותר נקי.

נסענו כדי לרשום אותי לבית הספר הציבורי. לא יודעת אם זה טוב או רע, אבל בתי הספר בארצות הברית ע-נ-ק-י-י-ם! פחדתי שירמסו אותי, היו שם כל כך הרבה תלמידים. המנהל חייך אלי בחביבות ואמר משהו במבטא שגרם לי לא להבין מה הוא אמר. אני חושבת שהוא בירך אותי ואמר שהוא מקווה שאני אסתדר בבית הספר, אבל זה היה יכול להיות כל דבר. הוא החזיק לי את היד והוביל אותי מחוץ למשרד שלו. אני הסתכלתי אחורה אל אמא שלי, והיא הנהנה ועודדה אותי ללכת איתו. הוא לקח אותי לשיעור הראשון שלי, כנראה, נתן לי צרור דפים והלך לו. בפחד, נקשתי על הדלת ופתחתי אותה. היו בפנים אולי שלושים תלמידים. מקדימה היה מורה(ממין זכר), שראיתי בטלויזיה שזה יותר פופולרי באמריקה משזה היה בישראל, והוא נראה צעיר ונעים הליכות. הוא היה באמצע הקראה מתוך ספר, אבל הוא הפסיק כשנכנסתי ואמרתי באנגלית עילגת:

"I'm sorry, I Noa, from Israel. Me- I think I'm to be here..."(אני מצטערת, אני נועה, מישראל. אני- אני חושבת שאני להיות פה.)

מישהו מאחור קרא קריאה שכנראה נועדה להעליב אותי, אבל משום שלא הבנתי אותו, לא הגבתי. המורה חייך באותה הדרך כמו המנהל והציג את עצמו כמר פיגנס, המורה לאנגלית. הוא הוסיף עוד משהו והחווה לעבר מקום ריק מולו, ואני הבנתי את המילים קצת באיחור. מצמצתי וישבתי במקום שלי. משמאלי ישב ילד גותי, מימיני תלמידה במעין תלבושת אחידה, חצאית מיני ומה לא - בטח מעודדת, חשבתי, מסיקה מסקנות מהטלוויזיה - ומאחורי ישבה ילדה שנראתה נורמלית, ג'ינס וחולצת טי צמודה, השיער אסוף מאחור בקוקו גבוה. הבטתי אל מכנסי המיני והגופייה שלי והתעודדתי. לפחות אני לא אתלבש כמו חייזר, גם אם אני אדבר ואתנהג כמו חייזר.

מכאן הבנתי כמעט הכל. הרגשתי כמו בסרט, לנסות לעקוב אחרי הדיבור המהיר של המורה, אבל איך שהוא - הצלחתי. הוא דיבר על שייקספיר. אפילו אני ידעתי מי הוא. כשמר פיגנס שאל שאלה, הצבעתי ועניתי, למרות הדיבור העילג שלי, נכון. קראתי הרבה משייקספיר בעברית, בשביל הכיף. במובן הזה אני די חנונית, קצת תולעת ספרים בסתר.

השיעור הראשון עבר בסדר. כשהצלצול נשמע, בדקתי את המערכת שלי וראיתי שהשעה הבאה היא מתמטיקה מסוג כלשהו. בחנתי את כל המערכת וראיתי שאין שיעור חינוך גופני. הייתי בשמיים. בלי ספורט? אולי דווקא יהיה בסדר.

שוב הגעתי לשיעור באיחור, אבל מסיבה אחרת. פשוט לא הבנתי איך להגיע לכיתה, ולא יכולתי לתקשר עם אף אחד בדרך. נכון, יכולתי להבין מה שאמרו לי, אבל לשמוע ולדבר הן פעולות שונות לחלוטין.

המורה הזה היה הרבה פחות נחמד. נתן לי אזהרה והכריח אותי להציג את עצמי. לבסוף הצלחתי למלמל את שמי, שאני מישראל ושאני לא יודעת הרבה אנגלית, הוספתי שאני אוהבת את הצבע כחול ותליתי במורה מבט מתחנן. נתן לי לשבת. ישבתי מאחור, ולא הבחנתי שישבתי ליד הילדה מהשיעור הקודם.

גם מתמטיקה זוהי שפה במובן מסויים, וגם במתמטיקה אני לא מבינה כלום. לאחר השעה השלישית והרביעית, שהיו שעתיים רצופות במעבדת ביולוגיה, סוף סוף הגיע ארוחת הצהריים, וכשעקבתי אחרי זרם התלמידים הגעתי למעין אולם ענקי, שהסקתי כי הוא הקפיטריה. כשהצטרפתי לתור התלמידים ראיתי שהם עומדים בתור לאוכל, אבל אני הבאתי מהבית, ולכן עזבתי את התור. עכשו נותרה השאלה: היכן לשבת?

התהלכתי כמה דקות, מחפשת שולחן ריק, אך נראה כי כולם היו מלאים. לבסוף ישבתי ליד שולחן שישבו בו אך ורק שני שנים, נראו חנונים, וגם נראו בשוק שישבתי לידם. התעלמתי מהם ואכלתי את הסנדויץ' שלי בשלווה. בסביבות אמצע הסנדוויץ' הופיעה הילדה משני השעות הראשונות והיא חייכה אלי, דיברה אלי. ניסיתי לתקשר, ולבסוף היא הזמינה אותי לשבת לידה, מחווה בידיה כדי שאבין. קמתי ועקבתי אחריה. היא ישבה ליד חבורה של ילדים שנראו, שוב, נורמלים. חייכתי בחביבות והתרכזתי בסנדוויץ', מפחדת מכדי לנסות לדבר.

-

המשך בעתיד.