Paradise Circus

יש אחרי הצבא תקופה מוזרה כזאת של "עוד מעט" הרי כל החיים אנחנו במסגרות עם דד-ליין, אנחנו יודעים מתי זה מתחיל ומתי זה נגמר וכשאתה מתגייס נותנים לך אפילו תעודה עם תאריך, התאריך שממנו והלאה אתה אדון לעצמך.

אז עוד מעט נמצא עבודה,

ועוד מעט יהיה לנו מספיק כסף לטוס למזרח,

עוד מעט נקנה אוטו, 

עוד מעט אני אחזור לצייר ולנגן,

עוד מעט אני אתחיל ללמוד לפסיכומוטרי,

עוד מעט אני אתפטר מהעבודה המסריחה הזאת שאני לא מצליחה לגרד איתה את המינימום אפילו שאני עובדת עשר שעות ביום ואין לי חיים.

עוד מעט. 

כל הזמן מציבה לעצמי מטרות.

בא לי שגרה שמחה. לא רוצה עוד מעט, רוצה עכשיו. 

זאת התקופה עם הכי הרבה חופש פעולה שתהיה לי ואני מבזבזת אותה על דברים לא מספיק חשובים. 

אמרתי שאני אקח קורסים בפיסול ורישום כשאני אשתחרר, ברפואה טבעית ובמיתולוגיה הסינית, לאן כל זה נעלם? 

תכננתי כל כך הרבה טיולים, מקומות להתנדב בהם ומסיבות ופסטיבלים ללכת אליהם ודברים שלא יכולתי לעשות כי החיים בבסיס סגור די מגבילים.

ועכשיו התירוץ היחיד שיש לי זה העצלנות שלי.

צריך פה שגרה עם יותר שמחה ופחות זיוני מוח.