ישבנו בדירה שלה בקיבוץ, עם מוזיקת טראנס פינית בפול ווליום.
מישהו מגלגל ג'וינט, מישהי מכינה אוכל למאנצ' המאוחר יותר.
ולי הראש אכול מחשבות.
ואז בשאיפה ארוכה אחת המחשבות דועכות, אז לוקחים עוד אחת, ועוד אחת עד שהם נעלמות לגמרי.
כולם רגועים וצוחקים, ואף אחד לא בטוח למה ולאף אחד לא ממש אכפת ויודעים שזה שקר שתכף יתפוגג, הנה תראו אותו כבר מכין את הקססה לבאנג.
החלפנו מוזיקה, עברנו לצ'ילאאוט דולפינים דפוק לאללה. ופתאום הוא נכנס עם שקית קטנטנה "הבאתי לנו חיוכים" - אקסטות. טוב נו למה לא.
"אי אפשר לבזבז את זה פה זה חומר איכותי, בואו ניסע למדבר, יש לי אחלה מערכת באוטו"
השעה כבר ארבע בבוקר, עוד מעט זריחה. אוכלים, לובשים איזה ג'קט חם, נכנסים לאוטו, נוסעים בלי שמישהו יהיה בטוח לאן.
הגענו למדבר פרשנו מחצלת, הרמנו ציליה שמורכבת מכל מיני סדינים ומפות באורך פלא, כמה בירות, פותחים את הדלתות של הרכב ושמים מוזיקה שבועטת לך במוח.
מתחילה זריחה, מישהו שם את have a cigar של הפינק פלויד, וכולנו יושבים עם חיוך ענק ורואים איך השמש עולה מבין ההרים.
חזרנו לטראנס, וכולם רוקדים ואוהבים ויפים כל כך, כמה אושר אלוהים.
אני מוצאת עצמי קופצת עם חיוך מאוזן לאוזן והרגליים שלי עוד רגע נשברות, ולמי אכפת, בואו נרקוד עוד קצת.
פתאום מצאתי את עצמי מתרחקת קצת מהרעש, הולכת לי בוואדי, במרחק של 40 דקות נסיעה מכל ציווילזציה אפשרית וכשהגיע השקט הגיעו גם המחשבות שקורעות לי את הנשמה.
כשעצובים הכל יפה יותר, העננים הורודים שנמצאים מעל השמש העולה שנותנת להרים מן גוון של זהב כהה כזה, והצל על העצים הבודדים שיש שם.
ובתוך כל היופי הזה אני פורצת בבכי של התרגשות כי פתאום ממלאת אותי הרגשה שכמעט שכחתי שהיא קיימת.
הדלקתי סיגריה, פתחתי בירה וישבתי בשקט והסתכלתי על הנוף במצב רוח מאוהב.
פתאום מישהו מגיח מאחורי "מה את יושבת פה לבד יא הזויה? בואי לרקוד"
"בא לי להיעלם" לחשתי בקול לעצמי, כולי מתעלמת מהנוכחות שלו.
"אני יודע, אבל זה בערך מה שמחבר את כולנו כאן לא? בחייאת זרקי את הסרטן הזה תני לי לגלגל לך משהו טוב"
"נכון לפעמים כשאתה מעשן סיגריה בשאכטות ארוכות אתה מרגיש את הדופק שלך עולה?" הוא הנהן בהסכמה "זה למה אני מעשנת סיגריות"
"כי את רוצה דום לב?" הוא צחק
"כי זה הדבר היחיד שגורם ללב שלי להגיב. אני אוהבת להרגיש את הרעל נכנס פנימה ופתאום הדופק עולה" הוא משך אותי אליו וחיבק אותי. "תחשוב על זה רגע, זה קצת כמו להתאהב" חייכתי אליו.
"איזה דפוקה את, כל היום את עסוקה בלהרעיף על אחרים אהבה ובסוף לעצמך את נותת רעל?"
בנסיעה הביתה התחילה לרדת לכולנו ההשפעה והתמלאה תחושה של גועל, ככה זה אקסטות, בהשוואה למה שעבר עליך לפני שעה עכשיו הכל קר ומכוער. כולם שותקים ולא בא לנו להסתכל אחד לשני בעיניים.
הורדתם אותי בבית, הראש שלי מתפוצץ.
החלון של הרכב נפתח, אני שומעת שהוא קורא לי, אני רואה שילוב של ריקנות והבנה בעיניים שלו, מחזיק לי את היד ושותק. חייכתי והלכתי.
נכנסת הביתה, אמא עוד כועסת מהריב שהיה לנו כשיצאתי מהבית ולא מסתכלת עלי בכלל ואני קצת נהנת להרגיש כמו רוח רפאים.
מתקדמת לחדר, פותחת חלון, אואזיס מתבכיינים לי במערכת "..falling down is all that i've ever know"
נזרקת על המיטה ובוהה בתקרה, דמעות מתחילות לזלוג.
ממחר מפסיקים עם הסמים. והסיגריות. והאלכוהול. והשקרים, בעיקר אלה שאני מוכרת לעצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
