בלי מזוודה

מכירים את זה שאתם מרגישים שאתם צריכים התחלה חדשה?

אומרים שהאביב הוא זמן מופלא להתחלות חדשות, לשינוי וניקוי וטיהור כללי של החיים.

אז אומרים.

כבר כמה שבועות שאני מרגישה שאני זקוקה להתחלה חדשה. אולי כמה חודשים. או שנים בעצם. אבל בכל מקרה, אמרו לי שהאביב הוא זמן של פריחה, ולכן החלטתי שהשנה לא אתן להזדמנות הזאת לחמוק ממני, ואכתוב מכתב, במיוחד לאביב ואבקש ממנו שהשנה, כשכל הפרחים יתחילו לפרוח והעצים יצבעו את הנוף בירוק, הם יולידו פרפר במיוחד בשבילי, אחד שאוכל לסמוך עליו שביא איתו את הרוח החדשה שלי, ויצבע את הקשת בגוונים של משהו טוב.

אז אביב יקר, (התחלה קצת מגושמת אבל בסדר)

כמו כל שנה, אני מרגישה כאילו חיכיתי לך הרבה יותר זמן ממה שנהוג, וכי אתה תמיד לוקח את הזמן, לא ממהר לבוא אבל דווקא כן ללכת. השנה החלטתי לכתוב לך מכתב, אולי לא הכי מנומס, אבל הכי אמיתי שאפשר, ואני חושבת שדווקא תעריך את הכנות שלי, אתה נראה לי טיפוס כזה.

קודם כל, הייתי רוצה את הכוח להרגיש את העולם יותר. לדעת לחוות, להרגיש באמת את הקורה סביבי ולנסות לגעת כמה שיותר. העולם כל כך מלא בכל טוב וזה יכול להיות קצת יותר מדי בשבילי לפעמים. לפעמים אני מרגישה שבזבתי זמן יקר בו יכולתי לחוות הכל אבל מרוב סוגי הגלידה שטעמתי כבר קפא לי הפה והחיך העדין קצת נפגע בכל טעימה. אני רוצה את הכוח ללמוד ולרצות ללמוד, להרגיש את הכאב והשמחה שיש לעולם להציע, אבל לעשות את זה בדרך שלי, בלי מעצורים עד שאני אומר דיי, ולהנות מכל רגע ממש בעצמי ומכל דבר.

בנוסף לכך, הייתי רוצה את היכולת למצוא אנשים שמתחברים אליי, כאלו שמעבר לחיי היום יומיים ייגעו בי ויעזרו לי להבין את מי שאני באמת. אני רוצה להרגיש חיבור אמיתי ועמוק ,פעם ראשונה בחיי אולי, והכי חשוב זה לא לפחד לדבר. להביע, לצעוק ולחוות עם הבן אדם הזה את כל הטוב שיש בכימיה הברוכה הזאת. בכל זאת, זה קצת קשה להאיר לעצמך את היום.

לסיום, הייתי רוצה את המוטיבציה להרים את עצמי למעלה, לנסות בעצמי את מה שלי יש להציע, לא לפחד מעצמי, מהלבד הזה, להשתחרר מהאזיקים שאזקתי בעצמי, לקפוץ גבוה ולנסות להגיע הכי רחוק שאפשר, בעודי מתעלמת מתקרת הזכוכית שהצבתי לעצמי. החיים שלי נשלטים רק על ידי, יש להם השפעה רבה על אנשים רבים מסביבי, אך בסופו של דבר אני אדם בפני עצמי, והאור הקטן שלי הוא היחיד שיכול להאיר אותי מבפנים.

אומרים שהאביב הוא זמן מופלא להתחלות חדשות, לשינוי וניקוי וטיהור כללי של החיים.

אז אומרים.

יום המעשים הטובים הוא יום נהדר להתחיל לכתוב את הבלוג הזה.

הרי עצם כתיבתו היא מעשה טוב לאנושות כולה, לא? בכל מקרה, היום הוא יום חג, וראוי שנחגוג אותו ונציין אותו כאחד כזה. טוב, בערך. בואו נניח בצד לרגע את כל הביקורת הקשה (והלגיטימית) של עצם היום הזה, ומה משמעותו האמיתית (או יותר נכון- את מי הוא משרת באמת) ונשים בקדמת הבמה את הקונספט, הדיי מוזר אני חייבת להוסיף, שעומד מאחוריו- והוא הרי, לעשות טוב.

"יום המעשים הטובים", ממש כשמו, ניתן לפירוש באופן הפשוט ביותר והוא- צאו מביתכם ותרמו מעצמכם למען הזולת.היום. לא נכלל פירוט אמיתי או דרישות לדבר, אלה פשוט לקום ולעשות.

אז ילדים יוצאים ומחלקים חיבוקים ועוגיות, משאיות של מד"א מטיילות ברחבי הארץ למצוץ את דמם של האזרחים וכל אוכלוסייה חלשה בארץ בערך זוכה לייצוג חמוד בדמות תמונה יפה שמראה ניצולת שואה מחבקת ילד קטן ומסכן מאיזו שכונת מצוקה במי יודע איפה.

יפה.

יוזמה יפה.

הרי כולנו צריכים איזו תפיחה על השכם שלנו, חיזוק חיובי שמעודד אותנו בחיי היום יום שלנו. היום הזה הוא תיאור מושלם של המציאות שלנו- מציאות של צדקה ולא של צדק. מציאות בה אנחנו נותנים, אבל מהמידות הקטנות ביותר ובהפסד הנמוך ביותר. מציאות בה כולנו תועלתנים הנחושים לחיות את חייהם עם מקסימות רווח מכל מצב, אך בגלל שהמציאות לא מאפשרת את זה, אז עם כמה שפחות הפסד.

בחיים שלנו הרי, כל אחד הוא הכוכב, השחקן הראשי והרקדן שניצב בקדמת הבמה, אבל בתור מי שאנחנו, אנחנו לא מסוגלים לעבור את ימינו בלי שאנחנו מרגישים שאנחנו מביאים תועלת למישהו שהוא לא אנחנו, אם תרצו, המצפון. אנחנו ניתן ונצא מהבית ונצטלם עם זקנים עד שהדבר יפגע בנו, גם אם בדרך הקטנה וחסרת המשמעות ביותר, אם דרך החיים שסיגלנו לעצמנו תסתה קצת מהתקן הרגיל, או אם הנוחיות שלנו לא תהיה במקסימום. כמובן שאני מדברת כבן אדם שבהחלט זכה לפריוולגיות בחיים אז קל לי להפנות אצבע מאשימה לאוכלוסייה שאני חלק ממנה, ותכלס, ממש מגיע לה, אבל באותו זמן אני גם מאמינה שכולנו (או לפחות רובנו) חיים במין בועה אשליתית כזאת, אחת שמתכתבת באופן מושלם עם כל התאוריה הזאת. הבועה היא לא בועה ורודה בהכרח, או אחת שמתארת אורך חיים טוב, נוח ומוצלח, אבל היא פשוט מבודדת אותנו מהאחר, מרחיקה אותנו מהעולם ובגלל זה כל מעשה "טוב" כביכול שאנחנו עטים לעשות נוגע בדרך כלל באוכלוסייה הרחוקה ביותר. הכי קל לאנשים לבוא ולהצטלם ולחייך לאנשים עם מחלות סופניות, לעודד תרומות כספים למשפחות במצוקה קשה או לקנות לחם לחסרי הבית, אבל הכי קשה להיות אדיב למנקה הרחוב או נהג האוטובוס, ללכת לביקור אצל סבא וסבתא, או הדבר שאולי הוא הכי קשה, רגע לפני שאת מתפוצצת, רגע לפני שאתה מקלל, שנייה לפני שזורקים או צועקים, שקמים ומתלוננים, לנשום עמוק, ולחייך.