האנייה

מעלה כאן סיכום של מאמר שלמדתי במסגרת קורס מסוים באוניברסיטה ואני חושב ששווה להכיר:

• הקדמה: שני הדיונים המרכזיים בחקר ההיסטוריה בישראל נוגעים להתנהגות המגזרים השונים בעם היהודי נוכח השואה, ולהתנהגות היישוב העברי לפני מלחמת העצמאות ואחריה. דיונים המעוררים שאלות על נאמנות ההיסטוריון, כמו של אינטלקטואלים ואזרחים הלוקחים חלק בדיון בגלל הקרבה לאותן מאורעות והרגשות העזים שהם מעוררים. תשובת כץ על רגל אחת היא שהדבר תלוי במהימנות של ההיסטוריון. שכן על אף הכול, היסטוריה איננה תחום חסר מתודולוגיה בכלל.

***

א. בין היסטוריה לסוציולוגיה: ההיסטריוגפיה המודרנית, הגישה הביקורתית והסוציולוגיה התפתחו במחצית הראשונה של מאה ה-19 בהובלת א. קונט וה.ת. באקל. הם חיפשו חוקיות בהיסטוריה וגרסו כי על ידי התבוננות בחברה ניתן להגיע להבנה כיצד החברה אמורה להתנהל. בהתאם לכך, באקל חיפש קווים משותפים בהתפתחות החברות האירופאיות והשליך מהן על שאר החברות(מזכיר את אבן ח'לדון). הוא הגיע למסקנות כלליות לפי מחקר על ההיסטוריה של החברה האנגלית. גישה זו הושפעה ממדעי הטבע אך לא הצליחה לבסס את טענתה. תזה אוניברסאלית מפורסמת יותר היא התזה של קרל מרקס(1818-83) שטוענת כך: 1. הכלכלה קובעת את דמות החברה מכול בחינה: רוחנית, דתית ורעיונית. 2. בהתאם לכך נוצרים מעמדות מנוגדים שהמתח ביניהם הוא הציר לכול התפתחות ששואפת לכונן בעתיד חברה הרמונית – על ידי מהפכה. מצד אחד הייתה זו דיאגנוזה בעייתית. מצד שני היא הפרתה מוחות רבים, בין שהסכימו איתה ובין שהפריכו אותה. כך שאולי מרקס הוא אבי הסוציולוגיה, אך זו הלכה רחוק ממנו, ולא שאפה עוד למצוא חוקים בחברה. לעומתו, מקס ובר שתבע מושגי יסוד סוציולוגיים השתמש בטיפוסים אידאליים. כלומר הסוציולוגיה לא התיימרה לומר שהכול אותו דבר, אבל השתמשה במושגים ותופעות שונות ממקום וזמן מסוים כדי להסביר תופעה בחברה מסוימת במקום אחר. תופעות שמתוארות על ידי היסטוריונים בדרך כלל.  נוצרו יחסי כוחות של מוקדם ומאוחר בין שני הענפים. הסוציולוגיה היא חלק ממדעי החברה שכוללים את חקר המדינה והכלכלה וגם הם משמשים את ההיסטוריון ולהפך.

***

ב. ההיסטוריוגרפיה והביקורתיות: היסטוריוגרפיה קיימת מהעידן העתיק וגם בימי הביניים, אלא שבזמן זה התייחסה בעיקר למאורעות חשובים, מלכים, מגפות, מלחמות וכו'. ההתפתחות המשמעותית הייתה הביקורתיות כלפי אותן מקורות וחיפוש אחר מקורות שדווקא לא נכתבו לשם ההיסטוריה, ולכן נתפסו מהימנים יותר. מידת הביקורתיות חשובה לכן להיסטוריון. שכן עבודותו כוללת את הבחינה של מהימנות המקורות ההיסטוריים שלפניו. קרי - לא מדובר בכרונולוגיה. דרגת המסקנות שלו תישען על שורשי מקורות אמינים. והראשונים שאליהם עליו להתייחס בביקורתיות הם המקורות וקביעותיו. השאיפה היא ליצור תמונת ראי. אומנם, יכולה להיות מוסיקת לוואי לתיאור כל אירוע הנובעת מזהותו של הכותב, על אף שהפרטים אותם פרטים. אלא שהבנתו של ההיסטוריון משפיעה יותר בהצגת תהליכים ותופעות. שוב, על אף שיש עליו להקפיד על דיוק בסדר האירועים. כך שיש להטיל ספק בהיות ההיסטוריה – מדע, ולא יצירה חופשית של כותביה.

***

ג. בין אובייקטיביות לסובייקטיביות: קיים ציר בין השניים כשמנסה הסובייקט לוודא את האובייקט. אם מידת ההכרה קרובה לאובייקט היא אובייקטיבית יותר, כמו שאם מידת ההכרה נובעת יותר מהסובייקט היא סובייקטיבית יותר. היסטוריון שרוצה לאזן את מידת הסובייקטיביות שיש בתיאור העלילה, יבחן ויפרוס את הסיבות לבחירותיו בנושא ובמקורות. בין שהמניע פנימי(החלטותיו שלו) או חיצוני(עצה של המלווה שלו). ומשעה שהנושא מוגדר על נימוקיו, הבחירות של החוקר מצטמצמות. בגלל שלאותו מאורע יש מקורות מספר, להיסטוריונים שונים, על אף ההבדלים תהיה מידה של חפיפה בתיאור. דוגמה: תיאור המגמה הציונית על ידי היסטוריונים שונים תזכה לחפיפה גם יהיו נימות שונות. כי ההיסטוריון מוגבל לנושא, למקורות ולסדר האירועים.

***

ד. תפקיד הזמן בתיאור ההיסטורי: תיחום ההיסטוריה לתקופות, נחוץ בגלל רוחב היריעה של התיאורים: כלכלי, פוליטי, דתי ותרבותי. אפילו אם מדובר בתופעה מוגבלת. התיחום אחראי על הגבלה בין מה שהיה לבין מה שיהיה. אומנם היסטוריון מתאר אירועים מהמוקדם למאוחר, אבל הוא למד מהמאוחר על המוקדם. מצד אחד, עליו לשפוט ומצד שני עליו להכניס את עצמו לנעליהם של בני אותו זמן. מכאן, חשוב ללכת צעד אחר צעד עם הדמויות וכך גם למשוך את תשומת לב הקוראים. בנוסף, מומלץ לא לתמוך בצד מסוים כשמדובר בתיאור מאבק. במהלכו צעד אחר צעד ובאי העדפה של צד אחד על פני האחר, ההיסטוריון מילא את התנאים הדרושים כדי שיוכל לשפוט. לסיכום, ההיסטוריון מפעיל אמות הכרתיות בקביעת עובדות, אומנותיות מבחינה אסתטית ושיפוטיות מבחינת הסקת המסקנות. התהייה על "מדעיות" ההיסטוריה מתייחסת לסוג הראשון, ונובעת מהמתודולוגיה של המדעים המדויקים.

***

ה. ייחודה של ההיסטוריוגרפיה: ההיסטוריון יוהן גוסטף דרויזן(1808-84), תקף את הדוגלים בגישה שיש כללים שחוזרים על עצמם בהיסטוריה. ליאופולד פון רנקה(1795- 1886) ייסד את הגישה של ההיסטוריון הביקורתי. דרויזן טען כי כל תופעה מתקיימת במקום ובזמן מסוים, ודחה את הגישה כי יש אי אלה חוקים קבועים. עוד סבר, שתופעות בטבע מתגלות בממד החלל ותופעות היסטוריות מתגלות בממד הזמן. מכאן אין יסוד לחשיבה שאפשר להקיש באותה דרך. על ניסוי בטבע אפשר לחזור, ואילו בהיסטוריה מעמתים תופעה עם העבר והעתיד, ובוחנים את הקשרים ביניהם. מלאכה זו דורשת כלים ספציפיים. עליהם עמד דרויזן בספרו "יסודות מלאכת המחשבת של ההיסטוריוגרפיה". הסוציולוגיה דווקא סברה שכן יש כללים שקרובים להיות אחידים. היא בנתה תחום שלם לצד ההיסטוריוגרפיה. וילהלם דילתי גרס שמשום שבמדעי הרוח האדם הוא מושא המחקר, האדם החוקר לא נדרש לאותם אמות מידה כמו במדעי הטבע, שכן הוא בעל הבנה לבני מינו. בעיני קולינגווד, תפקיד ההיסטוריון הוא לבחון דמויות היסטוריות ולהבין את מניעיהן ופשר מעשיהן. גישות כאלה רווחו בגרמניה של רפובליקת ויאמר. אך זכו לביקורת מצד קרל ה' המפל וקרל פופר: הם טענו שהסבר לתופעה תקף רק אם הקשר ביניהם מתבסס על חוק(כלומר לא מדובר במקרה). היסטוריונים מתארים סיבה ותוצאה אך לא כאלה הנשענות על חוקים כלליים. חוקים בהם סיבה X תוליד תמיד תוצאה Y. ניתן לטעון כנגד שההיסטוריוגרפיה, אינה מתיימרת לקבוע כללים.

***

ו. בעיית הסיבתיות בהיסטוריה:הצגת האירועים בהיסטוריה היא בד"כ כרונולוגית. מה שיוצר רושם שהקדום הוא הסיבה למאוחר. לעתים ההיסטוריון עצמו רומז לקשר זה. מצב זה הוא מקור לטעויות בשיטת החקר לא פעם. לכן יש לשאול מה משמעות הסיבתיות בהקשר ההיסטורי. דרויזן דיבר על ממד הזמן ,אך יש לזכור כי לא רק מדובר ברצף של שנים, אלא במקטעים שונים של תקופות. ההיסטוריון אמור לתאר את גלגולי הדברים בתקופות אלה. ההצדקה של שיטת המחקר לתיאור כזה, היא משום שבאותה תקופה נחקרת המאפיינים הם דומים, אפשר להתעלם משינויים מבלי לפגוע במהימנות. הפרטים באותה תקופה, מצויים בקשר אחד עם השני וכופים על ההיסטוריון להציגם כחלק מתמונה כוללת. מנגד, הסבר סיבתי לכול אחד מהפרטים יהפוך לעבודה אינסופית. למרות שיש מי שיטען שההסבר הזה הוא הסיבה למצב הנוכחי, כמו שבתיאור אנכי הקודם יש סיבה ותוצאה. הטענה שוללת מעצם מהותה כל הסבר אחר. כל שכן השיטה מעלה שאלה שלא נגמרת לגבי מוצא ההסבר להסבר.

***

מוטב לעמוד על ההבדל בין השיטות מאשר על תפקיד פרשני משותף שאינו קיים: ציור תמונה של חברה בעלת מאפיינים קבועים מעיד על התמדה יחסית. ואילו תיאור התפתחות העניינים מעיד על שינוי שלה. שימוש בשתי השיטות מבליט את ההבדל שבתיאור סטטי לא נזקקים לסיבתיות כביכול, לעומת תיאור שינויים שרומזים על עתיד לבוא. למה יש השתנות? קרל מנהיים תולה זאת בהתחדשות הדורות. חלק יעתיקו את קודמיהם וחלק יתנגדו. הסיבתיות לא קשורה לרצף אלא למעשי הדור החדש. כלומר לא רק שהתופעות ההיסטוריות מחליפות זו את זו אלא גם נושאיהן האנושיים. ההסתכלות הזאת היא חדשה יחסית ואם פעם בחנו בעיקר יחידים, היום גם כשבוחנים יחידים, בוחנים אותם בהקשר של קבוצות ואירועים. לבטי הבחירה מוצגים כגורם האחרון בשרשרת האירועים אחרי הרקע והסביבה. השאלה האם הגיבור יכול להחליט אחרת היא שאלה פילוסופית – עבור ההיסטוריון העדויות קובעות אם היו לבטים או לא וכיוצא בכך. שני שימושים שלא על דעת ההיסטוריון בחומר ההיסטוריה הן: 1. הדיון הפילוסופי שהוא בעצם חילון של התיאולוגיה היהודית-נוצרית. 2. הדיון הציבורי שהוא הפקעת החומר על ידי אידאולוגים שונים העושים איתם שימוש לצורכיהם.

***

ז. הסובייקטיביות האידיאולוגית: בנוסף לביקורת שהוטחה ביכולת ההיסטוריונים לתאר את העבר כסובייקט-אדם את האובייקט ועוד דרך העקבות(הטיעון האפסטימולוגי), ישנה ביקורת המתמקדת בדיוק בשיוכו של היסטוריון לקבוצה חברתית מסוימת(הטיעון הסוציולוגי). פקפוק זה מסתמך על המשנה של מרקס: היסודות לחברה הם כלכליים וכל אמונה או מוסר או רעיון הם נגזרת של מצב פוליטי-כלכלי זה. אידיאולוגיות נועדו רק לשמר או לאכוף יחסי שליטה. אולם,  מנהיים מצא שדימוי העבר אצל אדם קשור לתפיסתו בהווה. כך נוצרת תפיסה אנכרוניסטית שמשליכה את ההווה על העבר. ממשיכיו הקצינו ואמרו שיש לבטל כל תוקף אובייקטיבי אצל היסטוריונים, ולפני כל קריאה, יש לבחון את ההיסטוריון עצמו, מעמדו וערכיו. עמדה קיצונית עוד יותר התבטאה במשנתו של פרידריך ניטשה(1844-1900): הכרת העבר היא אנושית, אך בני אדם חייבים לשכוח את עברם כדי לחיות את ההווה. ממשיכיו האחרים נהגו להשתמש בחקר ההיסטוריה כדי לבחון את אופים של עמים, וההיסטוריה הפכה לכלי לליכוד החברה. מגמה זו –היסטורציה –הייתה למטרת ביקורת חדשה. יוקרתה של המגמה נפגעה בגלל מלחמות העולם, אבל פרחה בגרמניה אחרי הראשונה ובצרפת אחרי השנייה. ניטשה השפיע על מרטין היידגר בגרמניה וז'אן פול סארטר בצרפת, בעיקר בגלל האתגר שהציב מול הדת, וסגנונו השירי משהו. אסכולת פרנקפורט פרחה בין המלחמות במערב אירופה עם הגישה הביקורתית בכלל, ששורשיה במשנתו של מרקס שיושמה ברוסיה במזרח.

***

ח. האסכולה הפוסט מודרניסטית: חשוב להבין מצב זה כשבוחנים את הגישה הביקורתית לסדרי החברה שרווחה במערב אירופה וגם בארה"ב. בין הנושאים המבוקרים הייתה ההיסטוריוגרפיה. מישל פוקו(1926-84): הוא ספק היסטוריון ספק פלוסוף שפיתח שיטה לערעור ההיסטוריוגרפיה ושמה "ארכיאולוגיה של הדעת". כלומר,  יש להתייחס לכל שכבה של חקר היסטורי כנפרדת לגמרי מקודמתה. למרות שהיה שנוי במחלוקת, קנה לו השפעה בקהל הרחב. משמעותית יותר הייתה שיטתו של ז'ה דרידה: הוא ניתק את הקשר בין היצירה ליוצרה, ויחד עם זאת, הוא ותומכיו התעלמו מהקשר בין היצירה ליצירות אחרות. מבחינתם, אין לתוכן משמעות עד למפגשו עם הקורא. השלכת התיאוריה הזו מהספרות להיסטריוגרפיה,  שומטת את הקרקע תחת כל המקצוע, שכן אזי אין להיסטוריון כל משמעות בבירור עדויות. הרי כולן הן פרשנות הרהוריו בלבד. כץ מתנגד לגישה זו משום שהיא שוללת את היכולת להכיר. כאשר עמנואל קנט שואל "כיצד?", כלומר אפשרי שזה יהיה מהנמנע אך אין זה בלתי אפשרי להכיר ולדעת. אם יש דבר ביומרה להיות אחרי(פוסט) המודרנה, הוא באימוץ גישת ניטשה למחוק את העבר. קרי: איבוד מערכת הערכים וכרסום באמונה של קידום החברה. זאת, בניגוד להתקדמות במדעי הטבע, בטכנולוגיה ובמדעי החברה והרוח שרווחו באותן שנים של הפוסט-מודרניזם. השפעת הגישה הפוסט-מודרניסטית האמתית היא בנטישתם של היסטריונים את הלשון הספרותית לטובת לשון מקצועית ויבשה. בעוד דווקא אלה המחזיקים בגישה פוסט-מודרנית משתמשים בלשון ספרותית כדי לערער את ההיסטוריוגרפיה במרחב הציבורי. על ידי חשיפת פגמים בגיבורי העבר, או על ידי הסחת הדעת ממעשי יחידים והפניית הזרקור לתופעות נסתרות(*נאו-ליברליזם? קפיטליזם? קולוניאליזם? אימפריאליזם?) מהעין כקובעות את מהלך הדברים. טענות אלה לא מצריכות עבודה מחקרית מרובה ונגועות בחסר. אפוא, נשאלת השאלה מהו תפקידו של ההיסטוריון או מדוע הוא בוחר בתפקיד:

***

ט. תפקיד ההיסטוריוגרפיה לדורות: תשובה אחת מצויה דווקא באותו ספר של ניטשה שהפוסט מודרניסטים נסמכים על הסיפא שלו, אך לא על ההתחלה שמצדיקה את תועלת ההיסטוריה. לפי ניטשה, ההרגשה של חוליה בשרשרת עדיפה על חיי עם מנותק הקשר ועמוס שעשועים קוסמופוליטיים. הרגשה זו היא ההרגשה היסטורית. אומנם, ניטשה מסייג שתועלת זו תצמח רק אצל מי שהשכיל לבנות את חייו בהווה. "רק בעלי אישיות חזקה יעמדו במשא של ההיסטוריה, את החלשים היא מוחקת מחיקה גמורה." הוא ממשיך וגורס שמחד גיסא, על העם או היחיד ללמוד על עברו כדי לחיות את חייו בהווה, ומאידך גיסא - התמסרות יתר תמנע את המשכו. למשל, כדי שמצביא יהיה מצביא טוב יותר עליו ללמוד ממקרי העבר, אבל אם יחקה אותם אחד לאחד, וודאי שייכשל. הידיעה עוזרת לכוח השיפוט וההבחנה בין הרצוי למצוי. כך גם בסוגיות מוסריות, לא די לדעת שעסקו בסוגיה והחליטו כך וכך. האדם רוצה לדעת כיצד להכריע. על אף ירידת מעמדה עקב השימוש בה בזירה הציבורית, הביקורת הפוסט-מודרניסטית והפנייה למחוזות המיתוס והמיסטיקה, ההסתגרות של ההיסטוריה בגדרות בעלי המקצוע, והמסורת שמייחסת לה חשיבות, דווקא שומרים על מעמדה ומחזקים את מהימנותה המקצועית. ממש כמו מדעי הטבע שאומנם לא נהירים לציבור הרחב אך השפעתם אינה מוטלת בספק.