האנייה

אומנם לא התחרפנתי ברמה של סערת רגשות, אבל חשתי כאילו חטפתי כאפה לאוזן, וכל מה שנותר בתוכה הוא הד דק ואינסופי של צלצול פעמון. התחלתי ללכת לקורס ערבית מדוברת כחלק מתהליך שאני עובר והיא הייתה שם - אמא שלי - לפני שהכול נשבר.

אתחיל מהתחלה: היינו משפחה מלוכדת מאוד. בעצם עד היום, אבל דברים משתנים מן הסתם: אחים מתחתנים, בונים חיים עצמאיים, עוברים לירושלים או לתל-אביב, לומדים באקדמיה, טסים לחו"ל, ההורים מזדקנים. גדלנו ארבעה אחים, זוג הורים ואפילו היה לנו שתי כלבות: הראשונה פודל די טיפש שאיני זוכר מה עלה בגורלה, ושנייה אחריה שהייתה זאבה לבנה בעלת עיניים שחורות וגדולות. היא נשלחה ליחידת הכלבנים או ככה ההורים שלי אמרו לפחות. היום יש לנו כלב בבית הורי שאחי הבכור אימץ. הוא מסתדר מצוין יחסית. 

אמא הייתה קשוחה כמו זאב ערבות. רעדנו למוצא פיה. אילו הייתה כועסת, המילים היו מסוננות מבין השיניים ומעבירות בנו צמרמורת איומה. כן, היא גם הכתה בנו אילו היינו מגזימים באלימות זה כלפי זה. אך אלה היו הימים של שלהי תקופת ההורות המסורתית(רגע לפני הורות "הניו-אייג' " שהיא ללא ספק הצלחה מסחררת). הורות מסורתית שבה אם היית ממרה את פי אמך, היית חוטף כפכף לראש מקילומטר. עד היום אני חושב שזה אחלה טיפול נגד הטרדות מיניות. הרבה חארות היו נזהרים יותר אילו הרגישו סוליה מוטחת בראשם ומכה אותם בהלם ובושה. 

ואמא הייתה חכמה ומצליחה. היא חינכה את אחיה ואחיותיה כשסבתא יצאה מחדר יולדות כל שנה. כבר סיפרתי איך היא ניצלה בקזבלנקה על ידי בעל הבית המוסלמי וחבריו. לא סיפרתי איך היא עלתה לארץ ב-1965 ומשהו החל להיסדק. המדינה יישבה את העולים בירוחם. לא ברור לי אם כבר הייתה זו עיירת פיתוח או עדיין מעברה. בכול מקרה, מהמקום הזה, בשולי החברה, היא למדה בשדה בוקר - בית ספר לאחיות, סיימה תואר ראשון, עברה למרכז, החלה ללמוד לתואר שני בפסיכולוגיה, רקדה, שחתה, עבדה כאחות טיפת חלב וכאחות בית ספר, קוסמטיקאית לתקופה קצרה וחינכה ארבעה בנים - וזה שום סטירה שהיא נתנה לי לא יכולה לקחת ממנה. ואולי ייתכן והסיבה שאני סולח היא שבגיל 11(או 12? אינני זוכר), היא סטרה לי והחזרתי לה באותו מטבע בלשון המעטה. 

אבל משהו נסדק. תמיד אפשר להסתכל בסיפור המזרחי על המצליחנים: אלו ששברו את הזכוכית, או שאפילו שרטו אותה, העשירים, המשכילים או הידוענים. אבל אין לשכוח שאפליה ממוסדת פוגעת תמיד בנפשות החלשות. כך היה דוד שלי שמעולם לא הכרתי. הוא היה הבן השני אחרי אמי והיה קשור אליה בנימי נפשו. והוא נותר מאחור בירוחם. אמי התגייסה לצבא ועברה אחר כך למרכז. הוא ואחיה ואחיותיה נותרו מאחור. אומנם רובם ששירתו ביחידות קרביות די הצליחו. למשל: דוד אחד שלי נכנס לשירות קבע והשתחרר לא מזמן לפנסיה בגיל 40 ומשהו. הוא מלמד עכשיו בהתנדבות באחת המסגרות של ש"ס - שדוד אחר שלי שהפך רב הוא איש מרכזי בתא שלה בירוחם. דוד נוסף עובד במכון ויצמן ברחובות, ועוד אחד הוא שף. יש לי עוד שתי דודות שהתחתנו והקימו משפחה בירוחם. אחת מהן גרה בבית סבתי. אבל דוד שלי היה קצת אחר. בעשור השלישי לחייו הוא התדרדר לסמים, נגמל, חזר בתשובה, חזר בשאלה, חברה שלו עזבה אותו והוא ככל הנראה בחר לשים קץ לחייו. המשפחה לא מודה בכך עד היום, והוא נקבר בתוך הגדר של בית העלמין.

והסדק נותר באמי. אבל הוא התנפץ יותר מהר ממה שיכולתי לדמיין...

חלק ב'

הסדק נותר. כשהייתי בן 12, קצת לפני הבר מצווה, אמא שלי חוותה תאונה דרכים והסדק התנפץ לשבר גדול. התפרצה אצלה מחלת נפש ומאז ועד היום אני רואה את אמא שלי מתאבדת בהילוך איטי: בכול פעם שחזרתי מבית ספר והיא ישנה ללא תקומה מהאלף ואחד כדורים והאלף ואחת תופעות לוואי הארורות. בכול פעם שכתבתי שיר והיא התפארה בו באוזני משפחתה. בכול פעם שחזרתי מהצבא והייתי עייף יותר ממה שאפשרי להיות  – עוד פיסה ועוד פיסה של אישיות וזיכרון וחכמה נעלמו מבלי לשוב. באותם ימים גם ראיתי את דמותו של סבי פעם אחת. היה זה בעזה כשכמעט ביצענו מעצר לסירת דייג ויריתי צרורות של קליעים ממש מטרים ספורים ממנה. קליעים שקרעו את הים לחתיכות. אחד הדייגים, היה שזוף ושערו אפור. שפם דק עיטר את קצוות שפתותיו כמו השפם הדק שעיטר את השפה העליונה של סבי. אותה שפה רועדת, שפה שמברכת בעברית של בית כנסת. והידיים שלו, רעדו מקליעי המקלע שלי כמו כפות הידיים של סבא בצהרי יום שבת, כשטבל את החלה במלח ופילל, "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד". אלא שהדייג גמגם מילים ערביות שלא הבנתי. והמפקד שלי ריחם עליהם, למרות שחצו את הגבול וליוונו אותם חזרה לאזור הדיג של עזה.  

***

וממש לפתע בשיעור ערבית ראיתי גם אותה שוב. והיא הייתה יפה ועגלגלה מעט ועיניה היו גדולות וחומות. כשחייכה גומות חן הופיעו על קצה הלחיים שלה. מה שנותר מאימא שלי היום זה צל של מה שהייתה. היא השמינה מאוד, מספר שיניים שלה נשרו, קומתה הצטמקה כקומתן של נשים מרוקאיות בעת זקנתן, והיא מעשנת בשרשרת סיגריות גולף לפנות בוקר. היא מצלצלת אליי ואל אחיי ואל משפחה ואל אנשים אחרים, כדי לספר להם מתוך רשימות שהיא משרבטת בכתב יד מסולסל, מהימים שעוד ידעה צרפתית ואנגלית וערבית-מרוקאית ועברית תקינה. רשימות של גאווה בלימודיי, ובעבודה הקשה של משפחתי ועל סדר היום האפור שלה - "הלכתי לקניות, ישנתי, הייתי בבית מרקחת, הזמנתי אוכל סיני." בפלאפון שקנינו לה הורדנו לה שירים של משה פרץ שהיא שומעת בלופים בתוך החדר שלה. מה שעושה אותה מאושרת כמו לשמוע שיש לי חברה או שהצלחתי במבחן או שחזרתי מהצבא או שאחי התחתן או שנולדו לי שתי אחייניות - כפרה עליהן.  

***

חוסר האונים הזה של ילד בן 12 שמאבד את אימו ולא מסוגל לעשות דבר, אפילו לספר לחברים ששואלים שאלות על אמא שלו, יצר אצלי ואולי גם אצל אחיי, תחושה שהכול חייב להיות תלוי בנו. תחושה חזקה של יש אונים. וכך עוד דור בשושלות היהודים של משפחתי, הלך נגד כל העולם. באופן שהיה עושה אותנו מאוד בודדים אילולא היה לנו אחד את השני.  ואולי בגלל זה כל פעם שמשהו מתחרבן לי, אני מרגיש כאילו אני בונה מגדלים לבדי והם מתפוררים לי בין האצבעות. שזו תחושה מסריחה מאין כמותה.

***

במסגרת הטיפול באותה תחושה מסריחה שמרגישה כמו משהו בין ייאוש לדיכאון לבדידות נוראה - הלכתי לשיעורי ערבית מדוברת. ידעתי שאני זקוק לזה בהמשך הקריירה שלי, אך לא פחות מכך שרציתי להחזיר משהו שנאבד, משהו מהסיפור שלי. הטרגדיה הציונית הפרטית שלי שאף אחד לא רוצה לשמוע, כי כל מה שמלמדים בבית ספר זה על אשכנזים מתים בשואה ואשכנזים מתים במלחמות ואשכנזים מתים במבצעים. גם סיפורים כאלה יש לי, אבל הם סופרו שוב ושוב - ובעיקר קיבלו מקום.

***

אך הטרגדיה של החלק הזה שבי לא מסופר, והוא חלק יסודי ממשפחות נוספות של עולים. כמו הסיפור של אברם מנגיסטו, עולה מאתיופיה השבוי אצל החמאס. העובדה שהוא נמק בכלא, היא משום שאחרי שאיבד את אחיו והשתגע - הלך להציל חיילים בעזה כי הרגיש שלהציל אותם זה להציל את אחיו - דם מדמו. זה להציל את מה שאבד ואיננו. בזמן שכתבו שירים והמנונים, וניצחו במלחמות ובנו מדינה על הגופות הקרות שלהם שאיש לא רואה, שהן שקופות כמו דלתות זכוכית אוטומטיות, שלעתים כלל לא חשים בהן כשהן נפתחות ונסגרות על צירי העולם.