הזמן חולף ואברם מנגיסטו, אזרח ישראלי חולה בנפשו(לפי תעודות רשמיות שפורסמו בערוץ 2), עדיין נמצא בשבי החמאס. הנה כמה מהשקרים שאנחנו והממשלה מספרים כדי להסיט את המבט קדימה ולא להביט אחור כאילו נהפוך לניצבי מלח.
1. "אנחנו לא אחראים על כל חולה נפש שמחליט על דעת עצמו לחצות את הגדר" - חולים בנפשם לא עושים דברים על פי רצונם החופשי. לרוב הם כלל לא מודעים למעשיהם. לומר לחולה נפש שהוא החליט משהו לפי רצונו זה כמו לשאול חולה סרטן: "מדוע הגידול שלך ממשיך לגדול?" הטיעון הזה הוא דמגוגיה צרופה, קרי אמירת דברים והיפוכם.
2. "טוב, זה לא משנה, מדינת ישראל מחויבת לחיילים שנשלחו למשימה, אבל היא לא צריכה להיות מחויבת לכל אזרח שעשה טעות. בין שהוא שפוי או לא." כאן כבר יש היפוך הרבה יותר גדול של היוצרות. חיילים שנשלחו להגן על האזרחים, יותר חשובים מהאזרחים שהם אמורים להגן עליהם. וכך הגענו לאבסורד בו לגיטימי לקרוא למשא ומתן לשחרור גופות חיילים שנפלו עבור אזרחים, אבל אזרח חי? מה פתאום. בעיה שלו. ובכן, כל העניין של דמוקרטית ליברלית הוא שכולם מחויבים עבור הפרט, והפרט מחויב לכלל. רק חבל שבישראל נדמה לעת-עתה שהכלל מחויב לפרט, רק אם הוא חלק ברור מהכלל – חייל בצה"ל, מישהו כמונו. לא האחר: עולה חדש ממוצא אתיופי, חולה בנפשו שכמעט אף אחד לא יכול לראות בו את אחיו או את בנו. את השבוי הבדווי אף אחד לא מזכיר. אם זה המצב, מה נגיד על העניים בחברה? שזו בעיה שלהם?
3. "כן, אבל לחץ ציבורי מעלה את המחיר אצל ארגוני הטרור. וכך נוצר מצב פרדוקסאלי שבו ככל שמדברים על זה, הבעיה מחמירה. לא עדיף לתת לממשלה לפעול בשקט?" המדינה "פעלה" בשקט במקרי רון ארד וגיא חבר. היכן הם? גם במקרה מנגיסטו המדינה קיבלה שקט כבר יותר משנה וחצי. את גלעד שליט שחררו במחיר כבד, רק לאחר מחאה ציבורית. בכול מקרה, רה"מ יכל להחליט שהמחיר גבוה מדי. כמו ראש הממשלה לפניו –אהוד אולמרט. אבל הוא שחרר אותו בגלל סיבה נוספת. עוד נחזור אליה.
4. "שחרור מחבלים מוביל להרג חפים מפשע. מה עושה את חייו של אברם מנגיסטו לשווים יותר משל כל אדם אחר" - זה באמת הטיעון הטוב ביותר ולכן הוא דורש מחשבה עמוקה יותר. קודם כל, חייו לא חשובים יותר מאשר אדם אחר. אבל לעומת זה אני אשאל, למה לוחמים צריכים למות בשביל שאנשים אחרים יישבו בבתי הקפה? דמם הרי לא כחול יותר. ובכן, אחד הדברים שמחזיקים מדינה הוא הערבות ההדדית שבה. דבר המתבטא בצורות שונות: הון חברתי שהוא אמון וכבוד הדדי ופעולה למען החלש. צבא חזק ומערכות רווחה, בריאות וחינוך הממומנות על ידי הציבור. זו המשמעות של "מדינת מופת", חלק יסודי מהאתוס הציוני. אך בימים בהם הערבות ההדדית, הלכידות החברתית ואתוס "מדינת המופת" נמצאים תחת מתקפה, חשוב לציין טיעון נוסף: אסטרטגיה חשובה יותר מטקטיקה. את הטרור ניתן לצמצם באופן רחב דרך מספר רב של אסטרטגיות. אפשר להכריע את חמאס מבצעית, כלכלית או פוליטית, אפשר להגיע להסדרי ביניים, אפשר לקבוע גבולות קבע שיצמצמו את הטרור פלאים(דמיינו את ההבדל בין שער צר לאוסף של שערים ברחבת הדשא). מוזר שהממשלה לא נוהגת באף אחת מהדרכים האסטרטגיות, בלעדיהן הטרור ודאי יימשך. במקום זאת, היא עסוקה בקרב בלימה ו"ניהול הסכסוך". במילים אחרות, המדינה אומרת שהיא לא רוצה לשחרר מחבלים, כי זה מגביר טרור, אבל לא פועלת באף מישור רחב באופן משמעותי כדי לצמצמו. אולם המשחק באי אסטרטגיה, הרבה יותר ציני: כי אין בכלל מדיניות. כך כל חייל חטוף או אזרח שבוי הופכים במהרה לקלף משחק פוליטי וטקטי. מניה שיש לפרוע בעת הצורך. מתי גלעד שליט שוחרר? במחאה החברתית של קיץ 2011. חושבים שזה במקרה? ספק רב.
5. "נו אבל אין קשר לגזענות" - הטענה איננה שישראל לא פועלת לשחרורו כי היא גזענית עד העצם. הטענה היא שכל עוד אין לחץ ציבורי, ומהדורות החדשות לא נפתחות במונה ימים לשבי אברם מנגיסטו, חובת ההוכחה היא עלינו. ואם נציג הממשלה מרשה לעצמו לנזוף במשפחה, על גבול האיום, ולדבר אליהם בשפה שלא היה מעז לדבר בה כלפי משפחות ממרכז החברה הישראלית, כי רה"מ כביכול נעלב, אזי חובת ההוכחה היא גם על הממשלה.
6. לסיום, אחזור לסעיף 2: במקרה של מנגיסטו חיילים ראו אותו מניח תיק סמוך לגדר ומטפס עליה. היה לפחות מקרה אחד ב-2009 שחיילים ירו כדי לעצור אדם שניסה לעבור לעזה. יקיר בן מלך מת מפצעיו אומנם, אבל אנשי הביטחון ביצעו את תפקידם ומנעו את הסיטואציה הנוכחית. מה שקרוי "נוהל חניבעל". מאז היו מקרים דומים נוספים. חלקנו זוכרים את גומא אגיאר, הבעלים של בית"ר ירושלים, שטען כי חדר לעזה ולא ברור אם ניסה בעצמו לחצות את הגדר ונעצר. לכן החיילים במקרה הנוכחי לא פעלו כנדרש. אולי משום שחשבו שהוא אריתריאי. כך שמדובר במראית עין של מחדל. אבל הכי קל לפתור זאת ב"אי אפשר לשלוט על כל אדם שמחליט לעשות מעשה על דעת עצמו." משפט המחץ של מסירי ומדללי האחריות בהיסטוריה של רוע הלב.
וככה כולנו הופכים באמת, בין שנביט קדימה אל האופק ככול שנרצה, לניצבי מלח בליבה של סדום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: