לחשוב בקול רם

אחרי שבכיתי במשך שעה אתמול עד שנרדמתי, כשהתעוררתי היום בבוקר חשבתי לעצמי שתכלס מגיע לי יום טוב. וזה היה יום נחמד, בערך. היה חלק אחד היום שכמעט פרצתי בבכי ויצא לי להתעצבן כמה וכמה פעמים, אבל אני מניחה שבהשוואה לאיך שהימים שלי נראים בדרך כלל, זה היה שיפור. בעיקר בגלל חלק אחד שממש העלה לי את מצב הרוח, זה היה ממש טיפשי אבל איכשהו זה עדיין עשה את היום שלי. אולי זה כי הוא ממש חתיך, או כי ציפיתי שהוא פשוט יתעלם מזה שנפגעתי מהחישוק, אבל הוא נראה כאילו היה ממש אכפת לו מזה שהחישוק שלו התחכך עם קצה היד שלי. אני אוהבת להרגיש כאילו לאנשים אכפת, גם אם זה לא המקרה. הלוואי שכל יום היה לי יום טוב.

ע"ש מתעלם ממני לחלוטין בכמה הימים האחרונים, חוץ מכמה נעיצות מבטים במהלך היום לא קורה שום דבר מיוחד. אולי זה פשוט לא נועד להיות. אנחנו גוררים את מה שזה לא יהיה במשך כמעט שנתיים, אולי עדיף לי להמשיך הלאה במקום לחכות למשהו שאף פעם לא יגיע.

אני מרגישה כאילו אני צריכה לכתוב משהו שמח, אבל אני לא רגילה, אז