לחשוב בקול רם

אני רוצה לדעת מה קורה בראש של ע"ש, עוד מעט הלימודים נגמרים, עוד שנה עוברת והמילים ביננו נשארות תלויות באוויר. קשה לי עם הידיעה ששום דבר לא יצא מזה, קשה לי לוותר על זה, לוותר עליו. אני יודעת שאני צריכה כי לעזאזל כמה עוד אפשר להמשיך ככה? אבל זה המבט שלו והחיוך הקטן שהוא זורק לעברי בכל פעם שהעיניים שלנו נפגשות שכובשים אותי כל פעם מחדש. אני חייבת להפסיק להסתבך עם המחשבות שלי, גם כשאין לי עם מה להסתבך אני מסתבכת עם עצמי. אפילו עם אוהד הסתבכתי ולו יש חברה, אין לי מה להסתבך איתו, אבל לעזאזל הוא כל כך חמוד ומתוק שהייתי מתחתנת איתו בשנייה. הביטחון העצמי והרוגע שהוא משדר גורמים לי להרגיש נינוחות כזאת שאין לי עם אף אחד אחר. הוא מתעניין בי וצוחק מהבדיחות הגרועות שלי, הוא יכל להיות הבחור המושלם אבל אני צריכה לשמור ממנו מרחק, חוץ מזה אני די בטוחה שחבר שלו בקטע שלי . ואוהד הוא מהחברים הנאמנים והטובים האלה שלא יעשו דבר רק למקרה שזה יפגע בעקיפין במישהו בכלל, שלא נדבר על חברים שלו. הוא גם גר יחסית רחוק ובטח לא יצא מזה שום דבר אז למה אני חושבת על זה בכלללללללללל, שמישהו יעצור אותי.