לחשוב בקול רם

סוף סוף סיימתי את השנה המחורבנת הזאת, קיבלתי תעודת הצטיינות כיתתית אבל אני עדיין די מאוכזבת שלא קיבלתי ממוצע גבוה יותר. אח, פרפקציוניזם ארור. בסוף השתפנתי ולא אמרתי לבחור הכי יפה שאי פעם ראיתי שהוא הבחור הכי יפה שאי פעם ראיתי. אבל כל כך רציתי. היה שם איזה ילד שהתחיל איתי פעם שהמשיך לתקוע בי מבט. הוא הצחיק אותי. הוא כזה אוקוורד, אבל בצורה טובה, הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. אם הוא היה קצת יותר גדול אז יש סיכוי אמיתי שהייתי בקטע שלו, מעניין אם הוא יודע.. הוא נראה קצת חושש כשידיד שלי התקרב אליי ממש, כאילו הוא הולך לנשק אותי. זה היה נחמד. יש סיכוי שהיום אני אמחק משהו מהרשימה שלי, הקטע עם הנעליים הפתוחות... אח, אני לא יודעת אם אני מוכנה לזה בינתיים. זה אולי נשמע לכם מטופש אבל זה קשה לי. ובאופן רשמי סיימתי עם ע"ש, ובשמו האמיתי, עמית. זה היה צריך להגמר בשלב מסויים, רק חבל שלא נגמר קודם. אה, גם הציגו תמונה שלי מול כל השכבה כחלק מסרטון, זה היה כל כך מביך לעזאזל. בסה"כ היה יום בסדר, ועכשיו חופש גדול!