לחשוב בקול רם

היה לי את אותו החלום, שלוש פעמים. אני חושבת שאם התת מודע שלי היה בן אדם לא הייתי סובלת אותו. אני מרגישה כאילו הוא לועג לי במידה מסויימת, כאילו יש משהו בי שממש נהנה מלראות אותי מסתבכת עם עצמי, את עצמי, וגם אותו ביחד איתי.

הייתי רוצה לדמיין אותו כאיש מלא שלבוש בחליפת עסקים, כזה שאין לו יותר מידי זמן לשטויות. אבל זה לא כי לא אכפת לו. המצב בבית שלו לחוץ, אישתו ביקשה גט והילדה כל הזמן מחזירה את האוכל מהגן. הוא מבלה את כמעט כל הזמן שלו במשרד, אבל הוא תמיד חוזק בזמן בשביל לקרוא לילדה שלו סיפור לפני השינה. וכשהוא חושב שהיא נרדמת, אז הוא ואישתו רבים. היא שומעת הכל, אבל היא לא מדברת. מתרגלים. והאיש המלא ממש מנסה, לא בכאילו. הוא איש ממש נחמד וכולם יודעים! פשוט אין לו משהו אחר לעשות חוץ מלהביא לי את אותו החלום שלוש פעמים. ועל האיש הזה, אני לא כועסת. כי יש לו חיוך כזה, וניצוץ בעיניים מהסוג שיש רק לאנשים שטובים באמת. לאנשים האלה שלא מגיע להם שיבקשו מהם גט, כי הם מנסים, אבל באמת. אז איך אפשר לכעוס? לצערי, זה לא באמת ככה. תת המודע שלי הוא באופן מפתיע - ג'ינג'י. טוב, בערך. מין שילוב כזה בין בלונדיני לג'ינג'י, שילוב ממש יפה אבל אף אחד בחיים לא יגיד לו. כי הוא לא נחמד, וגם לא יוצא מהבית הרבה. הוא לא מסתרק, אף פעם. והסוודר האפור שלו היה יכול לשבור שיא עם כמות כתמי האוכל שעליו, הוא אף פעם לא מכבס אותו. והייתי רוצה להגיד שזה לא כי לא אכפת לו, אבל זה כן. והוא בכלל לא הופתע כשבאתי אליו הביתה, או טרח לזרוק את הזבל בחצי שנה האחרונה. כששאלתי אותו מה קרה, הוא אמר שנגמרו לו הרעיונות. ולרגע, אפילו ריחמתי עליו.

הלוואי שהייתי יכולה לבקש ממנו גט.