לחשוב בקול רם

אף פעם לא אהבתי את השם שלי. זה גורם לי להישמע כמו מישהי כזאת שגרה ליד תל אביב והולכת הביתה בכל לילה עם מישהו אחר, ועל הקירות בחדר שלה תלויים המון ציורים שכל אדם שפוי יחשוב שמישהו מופרע בנפשו צייר אותם. אבל הם מרגיעים אותה, איכשהו. וכששואלים אותה לגביי הציורים, היא מגלגלת לעצמה סיגריה וצוחקת. מין צחוק אומלל כזה, כאילו הציורים האלה היו אלן משני גברים וחצי, מישהו שהיא בכלל לא הכירה ושאל אותה אם הוא יכול להישאר שם לכמה ימים ועכשיו, לעולם לא תוכל להיפטר ממנו. אבל היא למדה לאהוב אותם עם הזמן, בערך. כמו שהיא למדה לאהוב את שני גברים וחצי. ולקרוא את התחזית השבועית שלה, למרות שהיא לא באמת מאמינה באסטרולוגיה, פשוט בשביל הסיכוי של משהו נחמד שייקרה לה השבוע. והיא יודעת שזה אף פעם לא ייקרה, כמו שהיא יודעת שהיא לעולם לא תמצא דירה בתל אביב או תעיף את הציורים מהבית. כי יש משהו ממכר בזה, באי וודאות. בגלל זה, כששואלים אותה, היא צוחקת צחוק אומלל כזה, ומקווה לטוב.