לחשוב בקול רם

פוסט עצבני 

אני מפחדת לכתוב את זה. אבל יש לי צלקת. צלקת ממש על הפרצוף. לא אחת מכוערת, או מכערת או משהו בסגנון. פשוט צלקת. והתגובה של אנשים לצלקת אומרת הרבה עליהם. כי את הצלקת שלי, אפשר לפספס. יש כאלה שלוקח להם שנים לשים לב ויש כאלה ששמים לב ברגע שבו הם רואים אותי. אני חייבת להגיד - זה מרגיז, כל פעם שמישהו מבקש ממני לגעת לי בצלקת אני רוצה פשוט לתלות אותו על איזה עץ. והם לא מבינים את הרמז, גם כשאני מסלקת להם את היד ואומרת להם "לא-אל-תגעו-לי-בצלקת-אני-שונאת-את-זה-ואתכם", הם פשוט לא מבינים. זה כאילו הם מעולם לא ראו צלקת בעבר, כאילו שלי מתבלטת. או מזכירים אותה כאילו היא אישיות אינדיבידואלית שאין לה קשר אליי בכלל. אבל אני אוהבת שאנשים שואלים אותי איך קיבלתי אותה, כי אני יכולה להגיד להם כל דבר, ממש כל דבר והם יאמינו. כל דבר מ"נלחמתי בדרקון" עד ל"הייתי בקטטה עם פיראט, רוצח וכריש", ברצינות. אנשים יכולים להיות ממש חצופים. לא אתם לא יכולים לגעת בה.תפסיקו.