לחשוב בקול רם

אם הייתי שר החינוך, המצב היה שונה. ולא הייתי עושה משהו קיצוני, פשוט הייתי רוצה שלתמידים יהיה קצת פחות נורא. כי הלחץ הורג, לאט לאט. הלחץ אכזרי, ונמאס לי מאנשים שאומרים ש"ככה זה החיים", כי זה לא חייב להיות. ותסלחו לי, אני רוצה לקבוע את החיים שלי. ותהרגו אותי, אני פשוט חושבת שלראות חברה שלי חווה התמוטטות עצבים לפני כל מבחן במתמטיקה, גם אחרי שהיא למדה שבועיים לפניי, זה קצת מוגזם.

קצת מוגזם שמערכת בינונית, אולי אפילו פחות מבינונית לוחצת על תלמידים להיות מצויניים. קצת מוגזם שלושה מבחנים כל שבוע, קצת מוגזם. והמורים נותנים שיעורי בית על ימין ועל שמאל, המורים מעכבים אותי יותר מהכל. כי המורה למתמטיקה כועסת אם אני עושה את השיעורים קצת לפני כולם, היא כועסת אם אני לומדת דברים במתמטיקה לא בכיתה. והמורה לספרות זועמת, שאני לא יכולה לשבת בכיתה בלי לקשקש במחברת. כי איזה מין דבר זה, אני כל כך חוצפנית שהדרך שלי להתרכז פוגעת בשיעור שלה.

נמאס לי לראות את בית הספר מרסק תלמידים הומניים, תלמידים מוכשרים שהיו יכולים לעשות כל כך הרבה עם הכישרון שלהם, תלמידים שחזקים יותר במקצועות הומניים ולא מעריכים את עצמם, חושבים שהם טיפשים רק כי הציון שלהם במתמטיקה הוא לא 90, קצת מוגזם. ודי נמאס לי ממורים, שמאשימים בכישלון של התלמידים את כולם חוץ מעצמם, כי אין דבר כזה תלמיד רע, רק תלמיד שלמורה שלו לא אכפת מספיק.

הייתי דואגת לעוד זמן למבחנים, כי כמו שהמורה שלי להיסטוריה תמיד אומרת "אין לנו זמן", לא לי באופן ספיציפי. אבל זה לא נעים לראות לפחות ילד אחד יושב מול המבחן, ויודע שהוא לא יספיק בחיים, רק כי אין לו מספיק זמן. הייתי מנסה להוריד את כמות הלחץ שמופעלת על מתמטיקה, כי בתור אחת שבאמת נהינת ממתמטיקה, זה כל כך הורס. הייתי נותנת לכל תלמיד שרוצה ללמוד חמש הזדמנות, הייתי דואגת לתגבורים כל יום. כי אני חושבת שאם מישהו באמת רוצה משהו הוא כבר בחצי הדרך לשם, גם לא תזיק לנו קצת אמונה.

כי זה כבר קצת נמאס לקבל התקפי חרדה כל פעם מחדש. בסופו של דבר, אני לא חושבת שזה יותר מידי לבקש שלמורים יהיה אכפת קצת יותר מאיתנו, קצת פחות מציונים. כי אנחנו בני אדם לפני הכל, גם אם בגלל בית הספר כבר לא רואים. 

"כל אחד הוא גאון, אבל אם תשפוט דג על פי יכולתו לטפס על עצים, הוא יבלה את כל חייו בתחושה שהוא טיפש."