לחשוב בקול רם

יש לי חברה שהיא מושלמת.

היא חכמה, היא יפה, היא ידידותית, היא די משעשעת, היא יותר גבוהה ממני, יודעת להחזיק שיחה. מושלמת, הבנתם. ועל פני השטח - אין סיבה שמישהו יעדיף אותי על פנייה. אבל זה איכשהו יוצא שכן. כי בחבורה של ה20 אנשים שלומדים איתי בבית הספר ואני מחשיבה כחברים, מכל ה20 אנשים האלה, רק אחת בחרה בה. רק אחת. למרות שהיא ציפתה שיבחרו בה יותר. אבל כל מי שרציתי שייבחר בי, בחר בי. וחוץ מהם, בחרו בי עוד. בחרו בי. ובעוד שאני כותבת את זה אני חושבת על כמה שוויצרית אני בטח נשמעת, אבל אז אני נזכרת שאין לכם מושג מי אני. ובכל מקרה, מותר לי. זה נחמד לא להיות האפשרות השנייה מידי פעם. ואולי היא באמת מושלמת, אבל מי אוהב מושלם בכל מקרה?