לחשוב בקול רם

תמיד אחרי שהכל נהדר מגיע הרגע שבו אני מתחילה להתמרמר.

אולי זה כי אני תמיד נתפסת על דברים שעושים לי רע.

ואולי זה מגיע לי.

כי כשהוא רצה אותי, אני לא רציתי אותו. אחרי כל כך הרבה זמן שכן. והתנהגתי אליו בדרך שגורמת לי להתפלא שלא ירד לו ממני עוד אז. כי עכשיו כשאני חושבת שהוא רוצה אותה, אני רוצה שישים לב אליי, אני רוצה שיסתכל עליי בדרך שלפני שנתיים חרפנה אותי. ואני לא מאמינה שלא ראיתי את זה קודם, את הצורך האובססיבי שלי למצוא מישהו שירדוף אחרי בזמן שאני רודפת אחרי מישהו אחר. כי זה תמיד נחמד לראות שיש מישהו מאחורייך בזמן שאתה רץ, ככה שאם אתה מתעייף אתה יכול לרוץ ביחד איתו. אבל בזמן שאני התעייפתי הוא עקף אותי. ונמאס לי כבר מהשיטה שלי, של להרים ידיים ברגע שהמצב נהיה קצת קשה, ברגע שמשהו לא הכי מתאים לי. ברגע שמשהו או מישהו דורש קצת מאמץ, אני מוותרת. אבל לא הפעם. הפעם אני הולכת לתפוס אותו, לא לעקוף אותו. אני הולכת לרוץ מהר, עד שאני ארוץ ביחד איתו. בתקווה שאף אחת לא תגיע אליו לפניי, כי אולי יש אנשים ששווה לרוץ בשבילם.

והוא שונה, חבל שרק עכשיו הבנתי את זה.

אני מפסיקה להיות פחדנית, אני מפסיקה לחכות שמישהו יבוא לקראתי.

אני מתחילה מחדש