לחשוב בקול רם

סוף סוף אוקטובר. סוף סוף.

אני מחכה לחודש הזה כל כך הרבה זמן שזה לא ייאמן. ספטמבר הלך כל כך לאט, פאק.

אוקטובר חייב להיות טוב, הוא פשוט חייב להיות טוב.

כי אם אוקטובר לא יהיה טוב, אז אני אהיה עצובה. ואני לא רוצה להיות עצובה. יש כל כך הרבה דברים טובים שאמורים לקרות באוקטובר, אולי יתמזל מזלי ויום ההולדת המתקרב שלי לא יהיה היום הגרוע ביותר בשנה כמו המוניטין שהוא הצליח להוציא לעצמו. אני רק רוצה שזה יהיה יום שקט, שקט ורגוע. שאף אחד לא ידע, שרק אקבל את הטלפון החדש שלי ואקרוס בשקט אל תוך עצמי עד שיעבור היום הזה. אני לא רוצה שישירו לי, והאנשים שהכי הייתי רוצה שיהיו לידי ביום ההולדת, לא הולכים להיות שם בכלל. והיחיד מבינהם שכן, אולי רק יסתכל עליי בשקט, מחייך חצי חיוך בזמן שחבר שלו מעיר הערות ומתחקר אותי. זאת ההתרחשות הריאליסטית הכי טובה, אבל הייתי מוותרת עלייה.

העיקר שמכאן, הכל יכול להשתפר.