לחשוב בקול רם

זה היה יום ההולדת הכי גרוע שהיה לי אי פעם.

אני שונאת ששרים לי, אני שונאת להיות המרכז תשומת הלב, אבל אם יש משהו שאני יותר שונאת זה כשמתעלמים ממני. וכן, ככה הרגשתי היום. אני כותבת את זה אחרי הכי של 20 דקות לאמא שלי במכונית על איך ששום דבר היום לא יצא כמו שציפיתי. למרות שלא ציפיתי להרבה. רציתי יום רגיל בבית הספר עם החברים שלי ואחר כך באתר הצהריים ללכת לאכול פיצה, זה כל מה שרציתי. אבל זה לא יצא לי. היום התחיל בזה שאבא שלי צרח עליי שאני מפונקת ולא מתחשבת אחרי שקצת התלוננתי על זה שכל העצירות של הילדים של חברה שלו מוגזמות. כי על כל 20 דקות נסיעה 20 דקות עצירה זה קצת לא הגיוני. בעיקר בהתחשב בזה שהילדה הכי קטנה שלה היא בת 9. אז הוא צרח עליי שאין סיבה שאני אהיה מיוחדת, הוא צרח עליי את זה היום ההולדת שלי. זה אולי לא נשמע לכם סיפור גדול במיוחד, אבל זה הרס לי את היום הזה כל כך. הרגשתי כאילו החברה שלו יותר חשובה לו ממני, ואולי זה נכון. כי הוא הזכיר איזה 10 פעמים כמה שהיא חשובה לו היום רק כי הערתי על כמות העצירות פעמיים, הוא פשוט התעלם לגמרי מזה שאני רציתי להגיע לפחות לחצי יום בבית הספר, בגללם בסופו של דבר לא הלכתי בכלל. אבל בסדר, לא הלכתי לבית הספר אז עוד 9 שעות נוספות להשלים. אבל אז הגענו הביתה והוא התעלם ממני לחלוטין מאז המריבה ברכב, כי הוא אמר שהוא לא רוצה לדבר איתי. הוא אפילו לא אמר לי מזל טוב לפני שהלכתי. בחלק הכי טוב ביום שלי זה שנםגשתי עם 3 חברים שלי, למרות שזה היה רק לשעה והם אמרו לי רק מזל טוב והתנהגו אליי כרגיל, אבל זה בדיוק מה שרציתי. יום רגיל עם חברים שלי.ואחרי זה רציתי ללכת לאכול גלידה, אבל אמא שלי התעקשה על עוגה וגם לא אכלנו גלידה בסוף. וזה היה הדבר הכי קשה ביום שלי כי אפילו גלידה לא יכולתי לקבל. כשאני מסתכלת על זה ככה אז אולי אני נשמעת מפונקת, אבל אמרתי לאמא שלי תודה על זה שהיא לקחה אותי לעוגה. פשוט רציתי גלידה, אבל לא נורא. העוגה פשוט לקחה 3 שעות ועכשיו אני צריכה להישאר ערה כל הלילה ולהשלים את כל החומר שפספסתי. שזה באמת מה שמפריע לי. היה לי יום נורא, אני מניחה שהיום למדתי לא לצפות בכלל, ושלאבא שלי יש סדר עדיפיות שאני לא ראשונה בו, לא משנה מה המצב. הבנתי.