לחשוב בקול רם
"אם מישהו אוהב פרח, שבכל מליוני הכוכבים יש רק אחד כמוהו, די לו להסתכל בכוכבים וכבר הוא מאושר. הפרח שלי נמצא שם באיזה מקום." |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2015
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 10/2015
למה יש לי בלוג
אתמול בגלל שיחה עם חברה שלי, הבנתי למה יש לי בלוג.מהסיבה הפשוטה ביותר. אין לי מקום לשים את הרגשות שלי. לכולם יש מישהו שהם פורקים אצלו, חבר, אחד מההורים, מורה, פסיכולוג. לכולם יש, בערך. אני הבערך. אני לא יכולה לדבר עם חברים שלי כי אני מרגישה כמו מעמסה כשכן, אני שונאת להיראות חלשה. למרות שאני בוכה מהמון דברים, ברגע האמת אני יודעת להחזיק את עצמי. אני לא יכולה לדבר עם אחד מההורים שלי, כי לפעמים הם גם חלק מהסיבה שאני צריכה לפרוק. וגם אם כן הייתי יכולה לפרוק את זה, אחותי כבר פורקת אצלכם והיא הבן אדם הכי טעון רגשית שפגשתי. אז אני שוב פעם ארגיש כמו מעמסה. אני לא יכולה לפרוק דברים הבית מעוד סיבה שהיא שאני מרגישה צורך לשמש דוגמה חזקה לאחיות שלי. אז אני פשוט לא מרשה לעצמי להראות רגשות. כשההורים שלי התגרשו אחותי פשוט התפרקה, וזה היה קשה גם לי. אבל לא יכולתי להגיד את זה, זה היה אגואיסטי מידי. לגרום להורים להרגיש רע על זה שהם מוציאים אותנו ממצב שמאמלל אותם ואותנו - הנישואים שלהם. הייתי צריכה לחזק את אחותי, ואת ההורים שלי. אז פשוט בהדרגה למדתי לשמור את הכל בפנים. וזאת הסיבה שהתחילו לי התקפי החרדה, זאת הסיבה שיש לי בלוג. הסיבה היא, שאפילו בבית שלי... לרגשות שלי אין מקום. ואני בסדר עם זה.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: