לחשוב בקול רם

מרפרוף מאוד קצר ולא ענייני בבלגן שלי שמתי לב שאני מאוד ממורמרת ומרוכזת בעצמי לפעמים. אז החלטתי לכתוב פוסט שמסתכל על נקודת מבט שהיא לא שלי. ולמרות שהמחשבה הזאת עברה לי בראש, אבל זה לא קרה יותר מידי פעמים, התחילה להתגבש לי המחשבה שחברה שלי בקטע של יאיר.

זה רעיון הגיוני להחריד, אבל בו זמנית גם לא. אוקיי אני אתחיל מההתחלה, הכרתי את יאיר דרך החברה הזאת שלי, כולם בחוג שידכו אותם כי יש להם הרבה הרבה הרבה נושאי עניין משותפים, וכשאני אומרת הרבה אני מתכוונת להרבה. אז הכרתי אותו דרכה. ועכשיו כשחברה אחרת שלי ציינה את האפשרות הזאת הרגשתי ממש אנוכית. לא ראיתי את יאיר כל כך הרבה זמן, השאלות המתעניינות זרמו ממני כמו נהר. לא יכולתי לעצור מבעד עצמי.

ובערך חצי מהשאלות היו על, טוב, חברה שלו. ולא עצרתי לרגע לחשוב על זה שאולי חברה שלי אוהבת אותו וזה מכאיב לה לדבר עליו כל כך הרבה. כי היא נהינת לדבר עליו ואיתו ואני מרגישה כאילו הייתי עיוורת לזה בגלל הרגשות שלי. אני מרגישה כאילו אני צריכה לוותר לה עליו, טוב אולי זה לא נכון להשתמש במילה לוותר, אבל פשוט... לתפוס מרחק. למרות שאני לא יודעת איך אני יכולה להיות רחוקה יותר ממנו כרגע, גם פיזית. כי לחברה הזאת שלי יש אופי מאוד מסויים ואנשים מאוד מסויימים שהיא באמת נהינת לדבר איתם.

בניגוד אליי שאני יכולה להתחבר עם הרבה יותר אנשים, אז אולי אני בעצם אסתדר, ואולי אני באמת צריכה לוותר על הבן אדם הראשון במשך המון זמן שהרגשתי משהו מעבר למשהו נורא שיטחי איתו, כי מגיע להם. עכשיו אני מבינה מה ידיד שלי אמר לי, שיש אנשים שפשוט מגיע להם מישהו שיאהב אותם בלי תנאים. ועכשיו אני מבינה משהו אחר, שיש חברים ששווים כאב לב.

אז אולי היקום אומר לי שזה הזמן שלי לוותר.

אבל יש אנשים שלא שווה לוותר עליהם.