לחשוב בקול רם

אחותי הקטנה ביקשה ממני לקרוא לה את כיפה אדומה, סיפור שפעם אהבתי.

אבל אז יצא לי לחשוב על זה, ואולי הבנו את הכל לא נכון.

הזאב היה מאוד בקטע של גינון, אז כשהוא ראה את כיפה גונבת מהפרחים שלו הוא היה יכול ממש להתעצבן, אבל הוא לא התעצבן על זה, כי איך אפשר להתעצבן על מישהו כשהוא כל כך חמוד? הרי הזאב הכיר את כיפה אדומה זמן רב, מהתקופה שבה כיפה הייתה אדומה רק בלחיים. כיפה אהבה את המקום. ומאותו היום, כיפה כל הזמן חזרה לשם, הזאב רק חיכה לרגע שבו יתפוס אותה, אבל רק בשביל לדבר ולהיות קרוב אל הפלא שהיא הייתה בעיניו. ולאט לאט הזאב התאהב בכיפה אדומה, הוא ספר את החודשים שעברו עד שהיה אביב שוב, רק כדי שיוכל לצפות בה, אפילו אם זה רק לשנייה אחת.

יום אחד משאלת הזאב התגשמה, הוא ראה את כיפה אדומה עוצרת בחצר האהובה שלו, קוטפת פרחים לסבתה, שבחצרה כבר היה פעמים רבות. מרוב התרגשות הזאב רץ אל בית סבתה, אבל אז הוא שמע דבר מה. סבתא רצתה למכור את כיפה אדומה. אז הזאב כלא את סבתא בארון, והוא זאב ממש מנומס וזה לא משהו שנהג לעשות. אבל הוא היה עושה הכל בשביל כיפה.

ושכיפה הגיעה, הוא בדיוק התכוון ללכת אך הגיע הצייד, האדם שהיה אמור לקבל את כיפה אדומה בתמורה לכסף. הזאב התנפל עליו. 

לבסוף הצייד הרג את הזאב, שחרר את הסבתא וקנה את כיפה אדומה.

והסיפור שאנחנו מספרים מורכב משקרים שהסבתא סיפרה.

ואמרו לי שאם ממש מקשיבים, עד היום שומעים את יללת הכאב של הזאב,

הזאב שהתאהב.