לחשוב בקול רם

חשבתי על זה,

ואולי אני קצת מאבדת את שפיותי.

כשסיפרתי את זה לירח הוא הסכים איתי, ולרגע חייך. אבל ממש לרגע כדי שאף אחד אחר לא יראה, כדי שזה ישאר ביננו.

סיפרתי לו גם שקצת נמאס לי

והוא אמר לי שגם לו

אז שאלתי אותו איך אני יכולה לסמוך עליו כשכל יום בבוקר הוא עוזב ומשאיר אותי לבד, אז הוא הפסיק לענות.

כי אנחנו חברים טובים רק כשהלב שלי נשבר מגעגוע בחמש וחמישים לפנות בוקר.

אולי אני בעצם זאת שנמאס לו ממנה.

ואולי זאת הפעם האחרונה שאי פעם יצא לי לראות את הירח.

אז בכל פעם שאהיה ערה בשעה חמש וחמישים לפנות בוקר,

כשהחזה שלי יכאב מגעגוע לדבר שאולי לא היה קיים במקום מלבד הראש שלי.

אזכר בו, אבל הפעם לבד.

רק הכוכבים יהיו שם לארח לי חברה, חלקם כבר מתו מזמן, ומה שאנחנו רואים זה רק חלקיק מהאור שהיה שלהם פעם.

הרי הם נעלמים עם הזמן, כמו זוגות גרביים ובני אדם. אולי אנחנו לא כל כך שונים אחרי הכל.

אבל תמסור לו דרישת שלום ממני כשתגיע.

שמעתי ששפיות זה לאנשים שלא אכפת להם.