לחשוב בקול רם

אני אגנוסטית.

הפסקתי להאמין בסביבות גיל 9, אחרי שסבתא שלי נפטרה.

ואני חושבת שרק אנשים שאיבדו קרוב משפחה שהיה קרוב אליהם יכולים להבין את הכאב באובדן הזה, זה לא משהו שהייתי מאחלת אפילו לאויב הכי גרוע שלי. כשהייתי קטנה הושפעתי מאוד מאוד מהמורים שלי, בהתחשב בזה שגם הייתי קטנה וגם בזה שהם היו האנשים היחידים שדיברו איתי באותה תקופה, זה לא כזה מפתיע. אז כשנתנו לי מחנכת דתייה, למרות שלמדתי בבית ספר חילוני, זה נורא השפיע עליי. הייתה לי גם ילדה חולת סרטן בכיתה, ונהגנו לקרוא ברכה בשבילה בכל בוקר. אז אימצתי את ההרגל הזה גם לגבי סבתא שלי, נהגתי להתפלל כל בוקר וכל ערב לבריאות שלה. אחרי שהילדה נפטרה, פחדתי על סבתא שלי, והתחלתי להתפלל בתדירות יותר גבוהה, אבל לבסוף גם היא נפטרה. ואחרי שהיא נפטרה, הרגשתי כאילו חרב עולמי. ולקחתי את זה ממש אישי, כאילו אלוהים ניסה להרוג אותי נפשית. זה היה הדבר היחיד שאי פעם ביקשתי ממנו. אבל היא מתה בכל מקרה.

אני לא זוכרת הרבה מסבתא שלי, אם אני ממש מנסה אז אני יכולה לראות הבזקים של הפאות שהיא נהגה ללבוש אחרי שהיא הקריחה, להריח את הבושם שהיא נהגה לשים תמיד, וקופץ לי לראש מנומר כי היא אהבה. אני גם יכולה עדיין לזכור איך זה הרגיש כשהיא נעזרה בי כדי לרדת במדרגות, שהיא כולה רעדה. ואני הייתי קטנה, לא הייתי הכי חזקה בעולם, וזה לפעמים כאב, אבל לא זזתי בכל מקרה. כאן זה נגמר.

בכל מקרה, אחרי שהיא נפטרה אז התחלתי לפקפק באמונה שלי. לא ישירות, כי במשך תקופה ארוכה הייתי מרוסקת מכל בחינה, אבל ברגע שהצלחתי לאסוף את עצמי החלטתי שאני לא חוזרת לזה. כי אחרי שהיא נפטרה, זרקו אותי לדת. אני לא כועסת על ההורים שלי על זה, זה הדבר היחיד שהם הכירו, זה מה שעוזר להם. הם רצו את מה שהכי טוב בשבילי וחשבו שזה מה שזה. זה היה מפחיד להיות כל כך קרובה לדת, הייתי מלאה בספקות ובתשובות שאף אחד לא יכל לענות לי עליהם, אבל גדלתי בסביבה מסורתית, ולא ידעתי שיש דבר כזה אתאיזם. במשך תקופה ארוכה הייתי משוכנעת שאני הבן אדם היחיד בעולם הזה שלא מאמין באלוהים, אז שתקתי. אני לא בטוחה מה זה אומר על הסביבה שגדלתי בה.

בסופו של דבר, עברתי דירה. ושם פגשתי את עדי, שאם תשימו לב היא נמצאת ברשימה של "עושה לי טוב" כי היא באמת עשתה לי רק טוב. כל תחום בחיים שלי בערך השתפר מאז שפגשתי אותה. היא הכירה לי אתאיזם. המעבר שלי לאתאיזם לא היה ישיר, אבל הוא היה קיצוני. לקח זמן עד שבאמת הגדרתי את עצמי ככה, הרי זה היה הפוך מכל מה שאי פעם הכרתי, אבל זה מה שהתאים לי. עד גיל 12 כבר הגדרתי את עצמי כאתאיסטית.

הייתי נוראית. הייתי כל כך מרירה וכועסת כלפי כל המאמינים באשר הם, כי הרגשתי שהם היו אחראיים במובן מסויים לזה שחשבתי שבאמת היה אפשר להציל את סבתא שלי. נהגתי לזלזל בדת הרבה באותה תקופה. היה לי מטען של שנים לפרוק.

בגלל זה אני משתדלת לא לשפוט אתאיסטים מזלזלים יותר מידי, ועד היום אני עוד עלולה להרגיש הזדהות כלפיהם, כי הזלזול הזה כנראה בא ממקום של כפייה דתית שכמעט ובלתי אפשרי לא לחוות במדינה שבה דת זה ערך עליון כמו בישראל. בסופו של דבר הכעס והרוח המלחמתית נעלמו, והרגשתי כאילו אתאיזם פחות מתאים לי. לא כי פתאום האמונה שלי חזרה, אלא כי פשוט איבדתי עניין.

הרגשתי כאילו השנאה היוקדת שלי כלפי כל דבר שקשור בדת, היא קצת חסרת טעם. כי אם אני עד כדי כך בטוחה בחוסר אמונה שלי, למה אני מרגישה את הצורך החזק הזה להשתיק מאמינים? חשבתי ביני לבין עצמי, שזה קצת מיותר מצידי להכחיש את קיומו של משהו בלי להיות בטוחה שהוא לא קיים, אז החלטתי שבמקום לקבוע שהוא לא קיים, אחיה במחשבה שהוא יכול להיות קיים. עד גיל 14 שיניתי את ההגדרה שלי לאגנוסטית.

היו לי כבר משברי חוסר אמונה, אבל הפרשי הזמן בינהם גדלים עם הזמן. אני לא מרגישה אשמה על זה, כי אני תמיד מרגישה כאילו אלוהים במידה והוא קיים חייב לי במידה מסויימת, אבל מעטים האנשים שהודיתי בקול בזה בפניהם.

שלא תטעו, חוסר האמונה שלי לא בא עדיין מתוך כעס על אלוהים, הוא רק התחיל שם. אמונה זה פשוט לא בשבילי, בין היתר בעיקר בגלל הנטייה הנוראית שלי לתלות תקוות שווא, אני מסתדרת יותר טוב לבדי.