לחשוב בקול רם

ילדה בת 13 מהמרכז התאבדה.

אני לא יודעת אם שמעתם על זה.

אני לא הכרתי את הילדה הזאת, אני כנראה אפילו לא שמעתי עלייה בעקיפין, אני בספק אם מישהו שאני מכירה הכיר אותה.

אבל זה שבר לי את הלב.

אני יודעת שקורים מקרים יותר עצובים, אבל זה נתקע בראש שלי.

ואני לא יודעת למה, אבל כשקראתי את הכותרת הלב שלי ירד לתחתונים, עברה בין מין תחושת בהלה, פאניקה.

"ילדה בת 13 מהמרכז התאבדה כי היא לא יכלה לצאת לטיול השנתי בשל בעיות כלכליות."

זה פשוט

עצוב.

זה כל כך כל כך עצוב.

ורק המחשבה על ההורים היא שוברת לב.

וכשקראתי את זה הדבר הראשון שעלה לי לראש זה שהייתי מוכרת את המחשב שלי בשביל שהילדה תוכל לצאת לטיול.

אבל איך בית הספר לא עזר?

איך?

איך אפשר להיות כל כך אדישים לילדה?

איך מערכת שאמורה לתמוך בתלמידים אדישה כלפי הבעיות שלהם?

אם הייתי שר החינוך, הייתי מתביישת.

אפילו עכשיו אני מתביישת בשבילו.

אולי ישים יותר תקציב על עזרה לילדים כאלה ויוריד קצת מהתקציב של שיעורי תנ"ך, אם באמת יש אלוהים, אולי הוא יראה שיש לנו קצת שכל. ואפילו יותר חשוב, שיש לנו לב.

אם הוא באמת כזה נהדר,

אני בטוחה שהוא ישמח.