RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2018
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 בן דוד שלי
פוסט אנוכי
אני מרגישה כאילו כולם במשפחה שלי גאים בבן דוד שלי. והם צריכים להיות גאים בו, יש לו משמעת עצמית שאני יכולה רק לחלום עלייה, הוא מעולה בספורט והוא משחק בנבחרת ארצית שנוסעת לכל מיני מקומות בעולם והוא אפילו לא סיים תיכון. אבל לא יודעת, אני מרגישה כאילו אני קצת נעלמת בזמן שהוא עובר ממקום למקום. נכון, אני עדיין בארץ. אבל אני עושה 15 יחידות לימוד, והן אפילו לא חובה. אני ניגשתי למבחנים של תוכנית אקסלוסיבית בצבא ועברתי אותם. ובמקום מסויים, הייתי רוצה שישימו לב אליי. למרות שאני לא עושה את זה בשבילם, אני עושה את זה בשביל עצמי. פשוט הייתי רוצה איזה תפיחה על השכם, אולי איזה כל הכבוד קטן. אבל אני מרגישה כאילו כולם כל כל רגילים לזה שאני ״החכמה״, שכל מה שאני אעשה מכאן כבר לא ישנה - עד שיהיה לי כסף. וזה סתם מבאס, למרות שכל תשומת הלב מגיעה לו. אוף.
| |
פנקייקס
אני שונאת שמעירים לי על דברים בגלל זה אם אני אהיה מאולצת לבלות את היום שלי בלי לדבר עם בן אדם שהוא לא אחותי סביר להניח שאני אירה לעצמי בראש, היא פשוט מעירה על כל דבר. אין לה פילטר בשיט. מצד אחד, זה נחמד שיש לך מי לפנות אליו בשביל לקבל דעה כנה. מצד שני, תסתמי. כי דעות הן מאוד נחמדות... כשהן רצויות. וברוב המקרים - ההבדל היחיד בין הדעה שלה לפנקייקס, זה שאני רוצה פנקייקס. אני שונאת אנשים מתנשאים.
| |
בקבוקים
אני ראיתי בקבוקים. ביקשו ממני להרים בקבוקים, וזה מה שראיתי. בקבוקים. ראיתי בקבוקים במקום בו אחותי ראתה הזדמנות. כי הבקבוקים האלה היו בעצם פרח, הפרח הכי יפה שראיתי אי פעם. והוא כל כך יפה, שבהתחלה אפילו לא ראיתי אותו. זה גרם לי לתהות איזה עוד דברים פספסתי, ואפילו יותר חשוב, ממתי? כי אחותי בנתה פרח מבקבוקים, ולא היה לי מושג.
| |
דולפינים מדברים
שאלו אותי איפה אני רואה את עצמי בעוד חמש שנים, אז התחלתי לחשוב על העתיד באופן כללי. אני יודעת מה רוב האנשים בטח חושבים(או לפחות מקווים שכך יהיה) כשהם חושבים על העתיד שלהם. כנראה שעל עבודה מעניינת עם שכר טוב ומערכת יחסים ממושכת עם בן אדם שאתה מוצא מושך, אולי ילד אחד, יותר או בכלל לא. אבל כשאני חושבת על העתיד הדבר הראשון שעולה לי לראש זה דולפינים מדברים, אני לא יודעת למה. אולי כי הדולפינים הם יותר חכמים מאיתנו, אולי התת מודע שלי רק מחכה ליום שבו הדולפינים יגידו לנו שאנחנו טועים, שאנחנו פשוט צריכים לשכוח מכל הדאגות שלנו ולבוא איתם להשתכשך במים. אולי ככה גאונים אמיתיים נראים. אבל מצד שני יש מצב שאני פשוט מתחרטת על הפעם שהשתפנתי כשהציעו לי לשחות איתם מחשש שיהרגו אותי או משהו(אחרי הכל, הם נורא אינטיליגנטיים ובטח מזהים חלשלושית כמוני כשהם רואים אחת). אחרי שאני חושבת על דולפינים מדברים אני חושבת על החברים שלי, שזה יכול להיחשב פחות או יותר אותו הדבר. רק שהחברים שלי נושכים. אני חושבת על איפה ייפרדו דרכינו במהלך הדרך, ומתי יגיע היום בו אני אראה אחד מהם ברחוב ואספר לחברים האחרים שלי על כמה מביך זה היה בשבילי, כמו שנהגתי לספר להם. כמובן שיאיר עובר לי בראש, ברור לי שאין לי עתיד גם איתו אבל בשלב הזה נראה לי שהוא שם באופן תמידי. עוברות לי גם כמה מכוניות מעופפות בראש(לעתיד היותר רחוק), וניסיונות כושלים לחשוב על טלפונים יותר מתקדמים. ואחרי כל זה אני חושבת על עצמי, אני חושבת על מה אני אוכל להספיק לעשות עד אז. זה לא מוצא חן בעיניי. אני מאז ומעולם הייתי בן אדם פסימי למדיי, כנראה שבגלל זה אני רואה את עצמי בעבודה שאני שונאת, שלא מספקת אותי בשום מובן. בעל, שאני מחבבת, אבל רק בתור ידיד. אבל יהיו לי שני ילדים, בן ובת, שיהיו נקודת האור שלי. אני אוהב אותם כל כך, שאתם לא תוכלו להבין. הם יהפכו את כל זה לקצת יותר בסדר, ויתנו לי את התקווה הזאת לכך שיום אחד נוכל כולנו לשכוח מהדאגות ולהשתכשך במים. כמו גאונים אמיתיים.
| |
אוזניים קטנות
אמרו לי שיש לי אוזניים קטנות. ואני לא יודעת מה יותר מוזר, זה שיש לי אוזניים כל כך קטנות בהשוואה לראש שלי או שאף אחד(כולל אני) לא שם לב לזה עד עכשיו. יש משהו ממש מצחיק בזה. אולי עכשיו אמא שלי לא תתרגז כשאגיד לה שאני לא שומעת אותה מהחדר שלי. אה, יכול להיות ששברתי את היד של מישהו, אני עוד לא יודעת. לפעמים אני גם סופרת קלוריות משעמום, הקטע הזה ממש מדכא. אני עייפה. משהו בבלוג התחיל להיות מדכא בשבילי.
| |
הדרך שלי
אמא שלי שאלה אותי מה עובר עליי בזמן האחרון, לא הגבתי. בעיקר כי כעסתי, אבל גם כי ידעתי שהיא לא תאהב את מה שיש לי להגיד. הסתכלתי עלייה ואמרתי לה שאני מצטערת שבתוך הראש שלה זאת או הדרך שלה או שום דבר בכלל, אז היא שאלה אותי מה הדרך שלי, לא ידעתי מה להגיד, אבל עכשיו אני יודעת. הדרך שלי זה להיות נחמדה לאנשים גם כשהם חרא אליי, הדרך שלי היא לקבל אנשים כמו שהם, הדרך שלי היא להגיד את דעתי הכנה, הדרך שלי היא לאכול חרא מאחרים אבל להפנות את הלחי השנייה, הדרך שלי היא הדרך שלי. ופעם הייתי גאה בה. אבל בלב שלם אני יכולה להגיד, שהדרך הזאת מעולם לא השתלמה לי. הדרך הזאת גרמה לאנשים לזלזל בי, להתעלם ממני, להיות אכזריים ולנצל אותי. החלטתי לשנות אותה, אחרי הכל למה לבזבז זמן בלהיות נחמדה כשכולם רודפים אחרי המגעילה? למה לבזבז זמן בלקבל אחרים אם אף אחד לא מקבל אותי? למה לבזבז זמן בלהגיד את דעתי אם אף אחד לא שומע?
למה להמשיך לחיות אם אין בשביל מה?
| |
מסטיקים
רבתי מכות עם אחותי על מסטיקים.
היא תקעה בי ציפורניים ועכשיו רואים את העצם ביד שלי ואני מדממת
נראה לי שזה שורף לי
התכוונתי ללכת לישון, אבל עכשיו אין סיכוי.
ואני חושבת שהיא תהרוג אותי יום אחד, אולי היום אם אני ארדם.
אפילו לפני שאהרוג את עצמי.
| |
 החברה של אבא
אני מתחילה לחבב את החברה של אבא שלי, היא ממש מתוקה. בהתחלה לא הייתי כל כך להוטה לפגוש אותה, אבל אני שמחה שנתתי לה הזדמנות. אבל אני מרגישה כאילו אני במין איזה קונפליקט. היא עושה את אבא שלי מאושר אבל עצם זה שהיא איתו מאמלל את אמא שלי, כי אמא שלי כל כך רצתה שמערכת היחסים בינהם תעבוד. והיא סוג של לקחה חלק בהתמוטטות שלה. אני לא יכולה להאשים אותה בזה, אני לא יכולה להאשים את אף אחד בזה. אי אפשר לשלוט ברגשות שלך, היא לא דרשה מאבא שלי לאהוב אותה, הוא לא ביקש לאהוב אותה. גם לו המשפחה שלנו הייתה חשובה. אבל לאמלל אותו רק כי הוא אוהב אותה נראה לי אכזרי בטירוף. אבל שלא תבינו אותי לא נכון, אני עדיין מחשיבה את המשפחה שלי כמשפחה, שהחברה של אבא היא לא חלק ממנה. אבל היא נחמדה. אז אני מרגישה קצת אשמה שאני נחמדה אלייה, בהתחלה זה היה כדי שאבא שלי יהיה מרוצה, כי הוא כל כך רצה, אבל עכשיו אני באמת מחבבת אותה. אבל החיוך המרוצה שלו אחרי שאני מדברת איתה באמת גורם לי להרגיש טוב. הוא גם לא כופה אותה עלינו, הוא לא מכריח אותנו להיפגש איתה לא מרצון או מזמין אותה להיות איתנו בבית, אני מעריכה את זה. אני רק מקווה שגם אמא שלי תמצא את מה שעושה אותה מאושרת בקרוב.
| |
הכוונות הכי טובות
אם היה פרס על "הבן אדם עם הכוונות הכי טובות"הוא כנראה היה הולך לאמא שלי. אני לא מצליחה לחשוב על פעם אחת שאמא שלי אמרה משהו בכוונה לפגוע בי, בפעם אחת שהיא לא תמכה בי, בפעם אחת שהיא התעלמה מהרגשות שלי ובפעם אחת שהיא לא פיצתה אותי אם היא כן פגעה. אין לפוסט הזה מין פואנטה חכמה ומשמעותית, רק פוסט הערכה לאמא שלי, אחד מהאנשים היחידים בחיים שלי שאני יודעת שבחיים לא יוותרו עליי ואחד מהדברים היחידים שמשאירים אותי בחיים.
| |
בדיוק כמו אבא
לפעמים אני מרגישה כאילו אני השפויה היחידה בבית שלי, ואם זה לא מעיד על המצב הגרוע שאנחנו נמצאים בו אני לא יודעת מה כן. כשאמא שלי כועסת זה סיוט, יש לה פתיל קצר שקשה לכבות. יש לה בעיית עצבים והיא אפילו הלכה לטיפול, אבל לא נראה לי שזה עוזר. אבל אני לא יכולה להאשים אותה שהיא כועסת, חוסר הרצון שלי לעשות דברים מתנגש עם הניסיונות החוזרים והנשנים שלה להוציא אותי מהבית. אני יוצאת מהבית רק לעשות עבודות או לא יוצאת בכלל. אני איבדתי את החשק לעשות דברים והפכתי להיות בן אדם חרדתי. את כמות שעות השינה שאני צריכה להשלים אני לא יכולה לספור על שתי ידיים, וחוסר השינה מפרק אותי לחתיכות קטנות, אני באמת איבדתי יכולת לתפקד ושליטה על החיים שלי. אמא אומרת שאני בדיוק כמו אבא, אבל אני לא חושבת שזה המקרה, כי לאבא לא אכפת.
| |
״אחותי״
אם אחותי הייתה עוברת לפנימייה הרחק הרחק ממני להגיד שזה היה מעציב אותי יהיה לשקר. היא כזאת קרציה מניפולטיבית, היא מתמרנת אותי ואני לא יכולה לסבול אותה. היא יודעת איזה דברים מחרפנים אותי והיא לא חוששת להשתמש בזה נגדי. וההורים שלי פשוט מאפשרים לה כל מה שהיא רוצה ומתלוננים כשאני מגיבה כפי שנראה לי שצריך. אם האנשים היחידים בעולם הזה שאמורים לאהוב אותי ולהגן עליי ללא סיבה מיוחדת, מלבד זה שאני הבת שלהם. לא מגנים עליי מפני מישהי שבעיניי שוות ערך לשטן, ומאפשרים לה להמשיך במעשיה הזדוניים, מה אני אמורה לעשות? איך אני אמורה להתגונן? היא גורמת לי להרגיש חסרת אונים, כאילו אני נתוניה לחסדיה בלבד, הייתי רוצה להרוג את עצמי. אולי זאת תהיה הנקמה המושלמת. ממילא אין לי טעם לחיים. אני בן אדם חרדתי, אני חיה את כל החיים שלי בלחץ, תוהה מה יקרה. אני חיה מתהייה לתהייה, מסיוט אחד לסיוט אחר. אולי עדיף לא לחיות בכלל.
| |
 עבר, אבל לא נגמר
מעניין אם מישהו שם לב לזה שלא הייתי כאן חמישה ימים..היה לי שבוע עמוס ביותר. והוא עבר, אבל עוד לא נגמר. אני רק מחכה שהלימודים ייגמרו כבר, שאני אוכל להישאר בבית כל הקיץ, שוב. זה נשמע עצוב, אבל זה לא המצב. החברים שלי אוהבים להיפגש בבריכה ואני לא אוהבת לשחות ודברים כאלה, אז אני פשוט לא הולכת. זה לא כזה נורא להישאר בבית, אני בכל מקרה לא ערה בשעות היום בחופש הגדול. אני אוהבת לישון ביום לקום בלילה, בידיעה שכולם כבר נרדמו ויש לי את הבית לעצמי. אני לא צריכה לדבר עם אף אחד, אף אחד לא מתחקר אותי לגבי מה אכלתי וזה הכי קרוב לחירות שהגעתי אליו. אני מקשיבה למוזיקה ורואה את הזריחה, אני נהינת מהשתיקה, היא בעלת משמעות גדולה יותר מרוב המשפטים שיוצא לי לשמוע. אני אוהבת להיות לבד, אבל אני לא רוצה להיות בודדה. כל עוד יש לי את המחשב וגישה לאינטרנט אני אהיה בסדר, נראה לי.
| |
אחותי
אם הייתם שואלים אותי איזה בן אדם אני הכי שונאת, אז סביר להניח שאני אגיד שאחותי. היא מניפולטיבית, אכזרית ורעה. מסוג האנשים שיכולים לבצע רצח ולהתחמק מזה רק כי הם עשו ריגשי על דוכן השופטים, או פשוט להגיד שהיא לא מוכנה להגיע לבית המשפט ובסוף ישחררו אותה, כי הכל תמיד מסתדר לה. היא הבן אדם הכי נוראי שאני מכירה, לא ידעתי שיש משהו בי שלא בסדר עד שהיא באה ואמרה לי, צחקה על זה והלכה לספר לכולם. היה לה חלק גדול בעיצוב הדמות שלי, אבל לא את החלק הטוב. היא העיפה אותי אל מעבר לקצה פעמים רבות מידי. היא הפכה אותי לאומללה במשך זמן רב מידי, קשה לי לחיות עם אנשים כאלה, עם צבועים, ועם שלא מסוגלים לעשות דבר מלבד לתמרן אנשים ולפגוע בהם. והיא שני הדברים האלה. היא אחות רעה, והיא בן אדם רע. שנאה זאת מילה קשה, אני אפילו לא בטוחה אם אי פעם חוויותי שנאה באמת, אך אם מישהו אי פעם היה ראוי לשנאה שלי זאת בהחלט הייתה היא. הדברים שההורים שלי מאפשרים לה מדהימים אותי כל פעם מחדש, אם הייתי אומרת לכם מה הדבר הכי נוראי שהיא עשתה לי לא הייתם מאמינים, אני לא מסוגלת לספר על זה לאף אחד מחשש מכעס ההורים שלי, כי זה עלול להגיע למשטרה ולהרוס את השם הטוב שלהם. הם זונחים אותי כל פעם מחדש כי היא דורשת כל כך הרבה תשומת לב. אני כבר מחכה לעוף מכאן.
| |
לא בסדר
לאחרונה אני קופצת לדברים חדשים בלי לחשוב פעמיים ומשנה את דעתי לעיתים קרובות מדי, זה לא מתאים לי. אני בדרך כלל נורא מחושבת והדעות שלי נוטות להיות חזקות במיוחד. אבל אולי זה פשט כי שום דבר לא בסדר, אין לי סבלנות לשום דבר. לא ללימודים, לא למשפחה, לא לחברים פשוט אין לי כוח לכלום. אני לא בן אדם שבוכה מכל דבר שאומרים לו, או מהאנשים שלא מסוגלים לקבל ביקורת, אבל יש לי כמה נקודות רגישות כמו כולם. ואני מרגישה כאילו כולם עשו לעצמם מטרה כזאת לפגוע בהם באופן חוזר ונשנה. למה לצאת מהבית אם אני יודעת שהחברים שלי יגידו לי משהו מעליב ופוגעני שאני יודעת שילווה אותי במשך שבועות, למה לעזוב את החדר אם אני יודעת שהמשפחה שלי רק מחכה לכעוס עליי ולהגיד לי כמה אני לא בסדר? הייתי שואלת גם למה ללמוד, אבל זה יותר בשבילי, אחד מהדברים היחידים שבאמת חשובים לי, אבל אני מניחה שפשוט אין לי מצב רוח לשום דבר חוץ ממתמטיקה, אולי כי אין שם שום דבר שיכול לאכזב אותי, או לכעוס עליי. פשוט אין לי כוח לעצמי יותר.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: