לחשוב בקול רם

אם הייתי שר החינוך, המצב היה שונה. ולא הייתי עושה משהו קיצוני, פשוט הייתי רוצה שלתמידים יהיה קצת פחות נורא. כי הלחץ הורג, לאט לאט. הלחץ אכזרי, ונמאס לי מאנשים שאומרים ש"ככה זה החיים", כי זה לא חייב להיות. ותסלחו לי, אני רוצה לקבוע את החיים שלי. ותהרגו אותי, אני פשוט חושבת שלראות חברה שלי חווה התמוטטות עצבים לפני כל מבחן במתמטיקה, גם אחרי שהיא למדה שבועיים לפניי, זה קצת מוגזם.

קצת מוגזם שמערכת בינונית, אולי אפילו פחות מבינונית לוחצת על תלמידים להיות מצויניים. קצת מוגזם שלושה מבחנים כל שבוע, קצת מוגזם. והמורים נותנים שיעורי בית על ימין ועל שמאל, המורים מעכבים אותי יותר מהכל. כי המורה למתמטיקה כועסת אם אני עושה את השיעורים קצת לפני כולם, היא כועסת אם אני לומדת דברים במתמטיקה לא בכיתה. והמורה לספרות זועמת, שאני לא יכולה לשבת בכיתה בלי לקשקש במחברת. כי איזה מין דבר זה, אני כל כך חוצפנית שהדרך שלי להתרכז פוגעת בשיעור שלה.

נמאס לי לראות את בית הספר מרסק תלמידים הומניים, תלמידים מוכשרים שהיו יכולים לעשות כל כך הרבה עם הכישרון שלהם, תלמידים שחזקים יותר במקצועות הומניים ולא מעריכים את עצמם, חושבים שהם טיפשים רק כי הציון שלהם במתמטיקה הוא לא 90, קצת מוגזם. ודי נמאס לי ממורים, שמאשימים בכישלון של התלמידים את כולם חוץ מעצמם, כי אין דבר כזה תלמיד רע, רק תלמיד שלמורה שלו לא אכפת מספיק.

הייתי דואגת לעוד זמן למבחנים, כי כמו שהמורה שלי להיסטוריה תמיד אומרת "אין לנו זמן", לא לי באופן ספיציפי. אבל זה לא נעים לראות לפחות ילד אחד יושב מול המבחן, ויודע שהוא לא יספיק בחיים, רק כי אין לו מספיק זמן. הייתי מנסה להוריד את כמות הלחץ שמופעלת על מתמטיקה, כי בתור אחת שבאמת נהינת ממתמטיקה, זה כל כך הורס. הייתי נותנת לכל תלמיד שרוצה ללמוד חמש הזדמנות, הייתי דואגת לתגבורים כל יום. כי אני חושבת שאם מישהו באמת רוצה משהו הוא כבר בחצי הדרך לשם, גם לא תזיק לנו קצת אמונה.

כי זה כבר קצת נמאס לקבל התקפי חרדה כל פעם מחדש. בסופו של דבר, אני לא חושבת שזה יותר מידי לבקש שלמורים יהיה אכפת קצת יותר מאיתנו, קצת פחות מציונים. כי אנחנו בני אדם לפני הכל, גם אם בגלל בית הספר כבר לא רואים. 

"כל אחד הוא גאון, אבל אם תשפוט דג על פי יכולתו לטפס על עצים, הוא יבלה את כל חייו בתחושה שהוא טיפש."

את מסכנה.

כל ביקורת ועצבים לא באים בחשבון, גם אם הם מוצדקים, כי את מסכנה. את חרא, את רעה ואת מפלצת. למרות שאף אחד מעולם לא אמר, זה פשוט יצא ככה, נכון? זה מה שהבנת. למרות שלא התקרבו לזה, אבל את מסכנה. זה בטח מרגיש נורא, שכולם כל כך רעים אלייך כל הזמן. כי את כל כך נחמדה לכולם, כל כך מושלמת. בגלל זה את מסכנה. אף אחד בעולם הזה לא שווה אותך, אף אחד לא מבין. כולם רעים, פוגעים בכוונה. את מוותרת, את אומרת לי. את לא רוצה לדבר איתי יותר, כי אני לא מבינה, שאת מסכנה. אז ברכותיי, את לא מסכנה, אבל אני מרחמת עלייך. 

אני שונאת שמעירים לי על דברים בגלל זה אם אני אהיה מאולצת לבלות את היום שלי בלי לדבר עם בן אדם שהוא לא אחותי סביר להניח שאני אירה לעצמי בראש, היא פשוט מעירה על כל דבר. אין לה פילטר בשיט. מצד אחד, זה נחמד שיש לך מי לפנות אליו בשביל לקבל דעה כנה. מצד שני, תסתמי. כי דעות הן מאוד נחמדות... כשהן רצויות. וברוב המקרים - ההבדל היחיד בין הדעה שלה לפנקייקס, זה שאני רוצה פנקייקס. אני שונאת אנשים מתנשאים. 

פוסט עצבני 

אני מפחדת לכתוב את זה. אבל יש לי צלקת. צלקת ממש על הפרצוף. לא אחת מכוערת, או מכערת או משהו בסגנון. פשוט צלקת. והתגובה של אנשים לצלקת אומרת הרבה עליהם. כי את הצלקת שלי, אפשר לפספס. יש כאלה שלוקח להם שנים לשים לב ויש כאלה ששמים לב ברגע שבו הם רואים אותי. אני חייבת להגיד - זה מרגיז, כל פעם שמישהו מבקש ממני לגעת לי בצלקת אני רוצה פשוט לתלות אותו על איזה עץ. והם לא מבינים את הרמז, גם כשאני מסלקת להם את היד ואומרת להם "לא-אל-תגעו-לי-בצלקת-אני-שונאת-את-זה-ואתכם", הם פשוט לא מבינים. זה כאילו הם מעולם לא ראו צלקת בעבר, כאילו שלי מתבלטת. או מזכירים אותה כאילו היא אישיות אינדיבידואלית שאין לה קשר אליי בכלל. אבל אני אוהבת שאנשים שואלים אותי איך קיבלתי אותה, כי אני יכולה להגיד להם כל דבר, ממש כל דבר והם יאמינו. כל דבר מ"נלחמתי בדרקון" עד ל"הייתי בקטטה עם פיראט, רוצח וכריש", ברצינות. אנשים יכולים להיות ממש חצופים. לא אתם לא יכולים לגעת בה.תפסיקו.

אני לא יכולה לסבול את התקופה הזאת בחודש שהידידים שלי רעים אליי. לכן, אני לא יכולה לסבול אותם בו זמנית. בעיקר לא החודש. כי שניהם מגעילים אליי בו זמנית. ואני שונאת את זה! בעיקר כי שניהם באים באותה הגישה שהיא ״את מעצבנת, שיר יותר נחמדה.״ שמעבר לזה שהגישה הזאת מתנשאת בטירוף, כי הם מתנהגים כאילו אני לא ראויה לזה שהם ידברו איתי, גם את שיר זה מעצבן. בגלל זה לא ניחשתי שאחד מהם דלוק עליי. מעולם לא מצאתי היגיון בלהיות מגעיל למישהו שאתה אוהב. 

אני שונאת כשידיד שלי נוגע בי. אני שונאת כל דבר בהרגשה של הידיים הגדולות שלו כשהוא מחבק אותי. אני שונאת את זה שהוא תופס את השיער שלי באגרסיביות ומתחיל להריח אותו, רק כי הריח מוצא חן בעיניו. אני שונאת שהוא חושב שהוא להדביק לי נשיקות קטנות בראש, ומתעלם מהפרצוף הנגעל שלי. אני שונאת כשהוא מתעלם מהבקשות שלי שיפסיק. אני שונאת את זה שהוא חושב שמותר לו. הוא גורם לי לרצות ללכת למקום אחר, למקום בו אף אחד לא ייגע בי כשאני לא רוצה, מקום בו אף אחד לא מכיר אותי. חוץ מאולי חבורת הכלבים שאני הייתי חיה איתה, הם ממש פיקחים והם מכבדים אותי. והבטחתי להם שאני לא אגע בהם, אריח אותם או אנשק אותם כשהם לא רוצים בפעם הראשונה שנפגשנו, אבל הם רק נבחו בשמחה והתגלגלו על הבטן. אני מניחה שיש אנשים שהיו מתרגזים מזה, אחרי הכל עשיתי להם נאום מפואר. אבל פיתחתי חיבה לדברים הפשוטים ולפעולות הבסיסיות, כי יש בזה משהו מקסים. וגם, כשגולדן רטריבר שבקושי למד ללכת עושה את זה, אתה לא יכול שלא לאהוב אותו. בחבורה של הכלבים שלי יש כלבים מכל סוג. הכלבים, בניגוד לדולפינים אולי לא חכמים יותר מבני האדם אבל הם חכמים מספיק בשביל להקים כת סודית של כלבים, שדואגים שלבני האדם יימאס מהם. והם לקחו אותי בשביל לראות איזה סוג של דברים בני האדם יותר אוהבים שעושים להם. אחרי כמה שנים אני עזבתי אותם, השגתי לעצמי עבודה, והכל היה בסדר. עד היום שבו הבוס שלי עשה נאום מפואר, שגרם לכל האולם לבכות. לכולם, חוץ ממני. שנבחתי והתהפכתי על הבטן, כנראה שלא כולם חושבים שזה מקסים. אני מניחה שמלכתחילה לא הייתי הדוגמה האידיאלית למדגם מייצג.

הפוסט הזה הלך למקום אחר.

אנחנו ב2015 ועדיין, זה היה יכול להיות כל אחד מאיתנו. ממתי חיי אדם הפכו להיות דבר כל כך בר השגה? חשבתי שהם אמרו אל תרצח. חשבתי שזה יהיה אחרת הפעם. בשביל מה? 

היום כעסתי

אבל עכשיו אני כבר לא כועסת

אני בסדר

ידיד שלי ממש חוצפן. 

אני לא יודעת אם זה כי הוא עושה מתעלם מבקשות לגיטימיות ביותר באופן תמידי, בכוונה, כשהוא יודע שזה מעצבן אותי.(כמו להפסיק לשאול אותי על הגירושים של ההורים שלי) או זה שהוא תמיד מתנהג כאילו הוא מושלם ויודע יותר טוב מכולם בכל נושא שיש, ומתעקש לדחוף את דעתו המאוד לא רצויה לכל שיחה במטרה להעלות את עצמו ולגרום לאחרים להיראות טיפשים, גם אם זה לא ככ עובד.(אני חושבת שאני מבינה קצת יותר ממנו בגוף הנקבה, אחרי הכל.) 

אבל אני חושבת שאם נשלב את שני הדברים האלה, ופשוט נקרא להם חטטניות(בשילוב עם דעתניות, אבל דגש על חיטוט.) ונוסיף לזה את השיחה שהייתה לי איתו היום -

אני: ״אני חושבת שמילה קוניס ממש יפה.״

גל(הידיד המעצבן שלי): ״את כל כך ביסקסואל.״

אני: ״אני די בטוחה שהייתי מודעת לזה עד עכשיו אם כן הייתי, אבל נכון לעכשיו עוד לא יצא לי להימשך מינית לבנות.״

גל: ״אני לא חושב שהיית יודעת, את ביסקסואל.״

אני: ״אני חושבת שאני יודעת יותר טוב ממך לגביי.״

גל: ״לא, את לא.״

פשוט רציתי לתת לו בוקס.

אני לא מגדירה את עצמי, אז מה לעזאזל גורם לך לחשוב שהזכות ניתנת לך? אין לי כרגע פקפוקים בזהות המינית שלי וגם במידה וכן היו לי, הם לא היו עניינך. חתיכת ראש ביצה.

חוץ מזה, ממתי להעריך מראה אסתטי של מישהו מעיד על נטייה מינית? ממתי משהו בכלל מעיד על נטייה מינית? לפעמים סטריוטיפים שולטים לנו על המחשבה. יש אנשים שאפילו לא שווים שאתווכח איתם. 

הייתי בשטח חמישה ימים, הטיול היה פשוט רכבת הרים רגשית עצומה. אני ממש הפתעתי את עצמי שם. היה שלב מסויים שבו פשוט הסתובבתי בלי חולצה כי היא הייתה ממש רטובה והייתי חייבת לייבש אותה. אהבתי להיות בלי חולצה, הרגשתי בטוחה בעצמי בטירוף. הרגשתי יפה, מצחיקה, הרגשתי פשוט שמחה. היו אנשים שהסתכלו עליי, ובדרך כלל אני חושבת שזה אומר שיש לי משהו על הפרצוף, אבל לא הפעם. למען האמת, זה ממש החמיא לי שאנשים תקעו בי מבטים. היו כמה אנשים שהתחילו לדבר איתנו רק בגלל זה, או אנשים שגרמתי להם לסובב את הראש. מצחיק אותי שהסכמתי להסתובב בלי חולצה, אבל לא בלי נעליים. מדהים איך שהערות של אנשים עושות את ההבדל. פגשתי כמה אנשים ממש מתוקים. ולמרות התמוטטות העצבים שלי, הכעס והתסכול שהצטברו בטיול ויוצאים עכשיו לאוויר, אני שמחה שיצאתי. בהתחלה לא ידעתי על מה לדבר עם אנשים, אבל אני חושבת שהסתדרתי עכשיו. כי בסופו של היום, זאת רק אני כאן. אני והשתיקה הכבר לא כל כך מביכה פתאום.

אמא שלי שאלה אותי מה עובר עליי בזמן האחרון, לא הגבתי. בעיקר כי כעסתי, אבל גם כי ידעתי שהיא לא תאהב את מה שיש לי להגיד. הסתכלתי עלייה ואמרתי לה שאני מצטערת שבתוך הראש שלה זאת או הדרך שלה או שום דבר בכלל, אז היא שאלה אותי מה הדרך שלי, לא ידעתי מה להגיד, אבל עכשיו אני יודעת. הדרך שלי זה להיות נחמדה לאנשים גם כשהם חרא אליי, הדרך שלי היא לקבל אנשים כמו שהם, הדרך שלי היא להגיד את דעתי הכנה, הדרך שלי היא לאכול חרא מאחרים אבל להפנות את הלחי השנייה, הדרך שלי היא הדרך שלי. ופעם הייתי גאה בה. אבל בלב שלם אני יכולה להגיד, שהדרך הזאת מעולם לא השתלמה לי. הדרך הזאת גרמה לאנשים לזלזל בי, להתעלם ממני, להיות אכזריים ולנצל אותי. החלטתי לשנות אותה, אחרי הכל למה לבזבז זמן בלהיות נחמדה כשכולם רודפים אחרי המגעילה? למה לבזבז זמן בלקבל אחרים אם אף אחד לא מקבל אותי? למה לבזבז זמן בלהגיד את דעתי אם אף אחד לא שומע?

למה להמשיך לחיות אם אין בשביל מה? 

רבתי מכות עם אחותי על מסטיקים.

היא תקעה בי ציפורניים ועכשיו רואים את העצם ביד שלי ואני מדממת

נראה לי שזה שורף לי

התכוונתי ללכת לישון, אבל עכשיו אין סיכוי.  

ואני חושבת שהיא תהרוג אותי יום אחד, אולי היום אם אני ארדם.

אפילו לפני שאהרוג את עצמי. 

חם לי, אני חושבת שזה בגלל שאני כועסת

לא על מישהו אמיתי, אלא רק על עצמי, שהרשיתי לעצמי לחשוב שמישהו העדיף אותי על פנייה. אני כל כך סתומה.