לחשוב בקול רם

הוא מזכיר לי אותך, אתה יודע? 

לא במראה. אלא בגישה. בזה שהוא תמיד ״הידיד הכי טוב״, זה שאף אחת לא רואה מעבר. אתה אומר שאתה כזה, אבל זה לא נכון. אני רציתי אותך, והוא רוצה אותי. הוא מחבב אותי, הוא לא חייב או משהו. הוא יודע שזה חסר תקווה, והוא עושה את זה בכל מקרה. מהנקודת מבט הזאת, זה נראה מטופש, מה שאני מרגישה כלפייך. הרי, למה למישהו בכלל לאהוב מישהו שהסיכויים שלך לעתיד איתו אפסיים? אני מניחה שהתשובה היא, שלא בוחרים מי לאהוב. ואולי זה כל היופי, משהו בכאב מהסוג הזה יפה. הכל מסתדר בצורה כל כך מגוכחת, שכמעט וקשה להאמין שזאת יד המקרה. לא הייתה לנו את הבעיה הזאת אם לא היית כזה נהדר, ואם לא הייתי יודעת, שבחיים אחרים זה היה יכול לעבוד ביננו. אני בטוחה. אם דברים היו קצת אחרת, אם התזמון היה נכון יכולתי להיות מאושרת. אולי בחיים אחרים.. 

ואולי החיים הם בכלל כמו מילקי

והלבן הוא החלק הטוב שבהם והחום הוא החלק הרע, ולכל אחד יש את הקטע שלו עם המילקי

יש כאלה שאוכלים רק את הקצפת/קונים הכל קצפת כי זה החלק הטעים באמת

יש כאלה שאוכלים את שניהם אבל בנפרד

ויש את האלה מערבבים בין השוקולד לקצפת מה שהורס את הטעם הטוב של הקצפת

אבל הופך את כל העניין של המילקי

לכמעט נסבל