לחשוב בקול רם

הוא נכנס לחדר.

יכולתי להרגיש את העיניים שלו נחות עליי.

חייכתי לעצמי, ואולי גם באופן גלוי.

גם הוא חייך.

היה משהו נינוח בחיוך שלו, אבל לחוץ בו זמנית.

כאילו בילה את כל חייו בהתכוננות לרגע הזה.

זה היה בוקר חורפי, אבל כשהוא חייך הרגשתי את השמש עושה מאמץ כדי להגיע אליו.

הוא היה בן אדם טוב, ראו את זה. שיערו הבלונדיני היה רטוב מטיפות הגשם בחוץ, אבל עיניו היו חמימות.

הוא התחיל לצחוק בצחוק מתגלגל שמילא את החדר שהיה כמעט וריק.

הבחור השחרחר שעמד לידו שלח לי חיוך שובב.

יכולתי להרגיש את הגלגלים בראש של הבחור הזה מסתובבים, היה בזה משהו מסקרן, אבל גם קצת מרתיע.

זה יהיה על גבול הבלתי אפשרי לנחש מה הוא חושב, אבל יכולתי לחשוב רק על דבר אחד.

כמה זמן עבר מאז שהתראינו.

הגשם נקש על החלון, זה נשמע לי כמעט כמו יפחה של געגוע.

משהו בין שגעון לעצב, אבל אולי זאת הייתה רק אני.

היה בגשם משהו מנחם, ובצחוקו משהו מעציב.

אהבתי אותו כל כך.

התחלתי לכתוב על כמה השנה הזאת הייתה גרועה, אבל אז התחרטתי. כי למרות שהשנה הזאת מנצחת את כל השנים הקודמות ותופסת את המקום הראשון ברשימת השנים הגרועות בחיי, היא גם תפסה מקום מכובד למדיי ברשימת השנים הכי טובות. אז אני חושבת שזה לא יהיה נכון לדבר על כמה שהשנה הזאת הייתה גרועה בהתחשב בכל הדברים הטובים שקרו בה. 

אם יש משהו שלמדתי השנה זה שלתכנן תוכניות זאת הדרך הכי טובה להגיע הכי רחוק מהמקום שאליו רצית להגיע, אבל אולי תגלה שהמקום שהגעת אליו הוא הכי טוב בשבילך. כי למרות שלא הגעתי לאן שרציתי להגיע, תמיד הגעתי למקום שהייתי צריכה. ועד עכשיו, לא באמת הבנתי את המשפט הזה. למדתי שתזמון זה פחות או יותר הכל בחיים, ולא משנה כמה מנסים או רוצים התזמון לא תמיד יהיה נכון, אבל זה בסדר. ואם יש משהו מהשנה שממש הייתי רוצה לזכור זה שכל ההחלטות הקטנות בחיים, כל האנשים האלה שאתה פוגש, כל רגע ורגע, הכל בסוף נהיה הגיוני. גם אם באותו רגע זה לא מרגיש ככה, גם אם אתה לא מתאר לעצמך שהבן אדם הזה יהיה כל כך חשוב לך, גם אם אתה פוגש אנשים בפעם הראשונה וזה מרגיש כאילו עבר כבר נצח, הכל בסוף מוביל לדבר אחד גדול שבסופו של דבר תוכל לכתוב עליו בבלוג שלך.

אני חושבת שאם מישהו היה מספר לי לפני שנתיים שככה החיים שלי יראו, סביר להניח שהייתי צוחקת לו בפרצוף. כי זה כל כך שונה ממה שרציתי בשביל עצמי. ולא הייתי מוותרת על שום דבר, אפילו על הרגעים הרעים ביותר, אפילו על הרגעים שבהם שנאתי הכל ואת כולם. כי הרגעים האלה, הם הרגעים שהפכו את הרגעים הטובים לטובים כל כך, ובין היתר את השנה הזאת לאחת מהטובות שהיו לי.

אני חושבת שזה מדהים, איך שום דבר בסוף הוא לא מה שציפית שיהיה. אבל זה בסדר, כי זה אפילו טוב יותר. 

אז אני מאחלת לכולנו שנה טובה וחג שמח.

היום היה תאריך התפוגה של החלב שלי, הייתי צריכה לזרוק אותו לפח. וזה לא פייר, כי היה בו עוד חלב, הייתי יכולה להשתמש בו. עוד לא מיציתי את החלב הזה. אולי לא הערכתי את החלב הזה מספיק כשעוד היה לי אותו, למרות שזה לא היה להרבה זמן כי נסעתי. אבל ממש ציפיתי לחלב כשחזרתי. זה היה מאכזב, לחזור לבית בלי חלב. אז כשקניתי חלב חדש ראיתי שגם לו יש תאריך תפוגה, ולרגע הערכתי את זה יותר. כי אם הייתי מסתכלת על התאריך של הקודם הייתי מעריכה אותו. אולי אם לא הייתי יודעת שהחלב ייגמר, לא הייתי מעריכה אותו באותה מידה. אולי אני לא מדברת בכלל על חלב, מי יודע.

אף פעם לא אהבתי את השם שלי. זה גורם לי להישמע כמו מישהי כזאת שגרה ליד תל אביב והולכת הביתה בכל לילה עם מישהו אחר, ועל הקירות בחדר שלה תלויים המון ציורים שכל אדם שפוי יחשוב שמישהו מופרע בנפשו צייר אותם. אבל הם מרגיעים אותה, איכשהו. וכששואלים אותה לגביי הציורים, היא מגלגלת לעצמה סיגריה וצוחקת. מין צחוק אומלל כזה, כאילו הציורים האלה היו אלן משני גברים וחצי, מישהו שהיא בכלל לא הכירה ושאל אותה אם הוא יכול להישאר שם לכמה ימים ועכשיו, לעולם לא תוכל להיפטר ממנו. אבל היא למדה לאהוב אותם עם הזמן, בערך. כמו שהיא למדה לאהוב את שני גברים וחצי. ולקרוא את התחזית השבועית שלה, למרות שהיא לא באמת מאמינה באסטרולוגיה, פשוט בשביל הסיכוי של משהו נחמד שייקרה לה השבוע. והיא יודעת שזה אף פעם לא ייקרה, כמו שהיא יודעת שהיא לעולם לא תמצא דירה בתל אביב או תעיף את הציורים מהבית. כי יש משהו ממכר בזה, באי וודאות. בגלל זה, כששואלים אותה, היא צוחקת צחוק אומלל כזה, ומקווה לטוב.

יש משהו מרגש בשבילי בידיעה הזאת שמישהו אחר מאושר. בידיעה הזאת שמישהו נשאר ער הלילה וחושב על מה שקרה לו, שמישהו לא יכול להפסיק לחייך. אין משהו יותר טוב מזה בשבילי. חברה שלי מוצאת את זה משעשע שכל פעם שהיא מספרת לי משהו טוב שקרה לה אז אני מתרגשת, אבל אני לא מבינה איך אפשר שלא. גם אם זה היה מישהו שאני שונאת הייתי מרגישה מין חשמל סטטי של התרגשות כזאת שגורם לשערות שלי לסמור, אז כשזה מישהו שאכפת לי ממנו זה יותר כמו ברק שחותך דרכי. אני לא יודעת להסביר את זה. אבל יש משהו כל כך יפה ומרגש בידיעה שמישהו, באמת ובתמים, מאושר.

הוא מזכיר לי אותך, אתה יודע? 

לא במראה. אלא בגישה. בזה שהוא תמיד ״הידיד הכי טוב״, זה שאף אחת לא רואה מעבר. אתה אומר שאתה כזה, אבל זה לא נכון. אני רציתי אותך, והוא רוצה אותי. הוא מחבב אותי, הוא לא חייב או משהו. הוא יודע שזה חסר תקווה, והוא עושה את זה בכל מקרה. מהנקודת מבט הזאת, זה נראה מטופש, מה שאני מרגישה כלפייך. הרי, למה למישהו בכלל לאהוב מישהו שהסיכויים שלך לעתיד איתו אפסיים? אני מניחה שהתשובה היא, שלא בוחרים מי לאהוב. ואולי זה כל היופי, משהו בכאב מהסוג הזה יפה. הכל מסתדר בצורה כל כך מגוכחת, שכמעט וקשה להאמין שזאת יד המקרה. לא הייתה לנו את הבעיה הזאת אם לא היית כזה נהדר, ואם לא הייתי יודעת, שבחיים אחרים זה היה יכול לעבוד ביננו. אני בטוחה. אם דברים היו קצת אחרת, אם התזמון היה נכון יכולתי להיות מאושרת. אולי בחיים אחרים.. 

השעה היא חמש וחמישים לפנות בוקר בארץ, אבל השמש כבר שקעה מזמן אצלכם. אני עוד מעט הולכת לישון, כנראה שגם אתה. זה מצחיק בעיניי שאני מוצאת בזה משהו מנחם. זה פשוט מרגיש לי כאילו אולי עדיין יש איזה קשר קטן ביננו. וזה משגע אותי. אני יודעת שזה אנוכי, אבל תחזור. אני שונאת את זה שאתה כל כך רחוק ממני פיזית. אני שונאת את זה שלא ראיתי אותך כבר כל כך הרבה זמן. אני שונאת את זה שלא יצא לנו לדבר. אני שונאת. תחזור. תחזור ותחבק אותי, כמו שחיבקת. תספר לי על התחושה המוזרה שמשתלטת לך על הגרון בזמן שאתה מחזיק קרפדה. תחזור, תחזור ותסתכל עליי כאילו אני הבן אדם הכי מעניין שפגשת מעודך, כאילו אני סוג של קסם. תחזור, אני שונאת את זה שאתה מסתכל על הצד האחר של הירח. תחזור. תחזור בשבילי. תחזור רק לעוד קצת, רק עוד קצת וזהו. תחזור בחמש וחמישים לפנות בוקר, כשיש עוד קצת ירח, תחזור. תחזור רק לעוד יום אחד, תחזור לפני שהשמש עולה, ותישאר. תישאר רק עד שהירח יעלם, תשאר רק עד שכבר לא אהיה לבד. תישאר איתי, בבקשה. 

(אני שולחת לך את הירח יאיר, תשמור עליו בשבילי. עד לפעם הבאה.) 

מעניין אותי אם כשהסתכלת עליי היום הלב שלך האיץ 

והעיניים שלך נהיו חסרות מנוחה

כי זיהית אותי מרחוק

והסתכלת אחורה

בדיוק אחרי שדיברתי 

קצת יותר מידי חזק

בכוונה 

למרות שאני לא יודעת למה

פשוט רציתי שתדע שאני שם

ואני יודעת שהסתובבת כדי לבדוק אם אנחנו הולכים לאותו כיוון

למרות שלא באמת הייתה לך כוונה לדבר איתי 

אבל אולי רק עצם זה שהייתי שם הפך את היום שלך

לקצת יותר

בסדר