לחשוב בקול רם

אם הייתי שר החינוך, המצב היה שונה. ולא הייתי עושה משהו קיצוני, פשוט הייתי רוצה שלתמידים יהיה קצת פחות נורא. כי הלחץ הורג, לאט לאט. הלחץ אכזרי, ונמאס לי מאנשים שאומרים ש"ככה זה החיים", כי זה לא חייב להיות. ותסלחו לי, אני רוצה לקבוע את החיים שלי. ותהרגו אותי, אני פשוט חושבת שלראות חברה שלי חווה התמוטטות עצבים לפני כל מבחן במתמטיקה, גם אחרי שהיא למדה שבועיים לפניי, זה קצת מוגזם.

קצת מוגזם שמערכת בינונית, אולי אפילו פחות מבינונית לוחצת על תלמידים להיות מצויניים. קצת מוגזם שלושה מבחנים כל שבוע, קצת מוגזם. והמורים נותנים שיעורי בית על ימין ועל שמאל, המורים מעכבים אותי יותר מהכל. כי המורה למתמטיקה כועסת אם אני עושה את השיעורים קצת לפני כולם, היא כועסת אם אני לומדת דברים במתמטיקה לא בכיתה. והמורה לספרות זועמת, שאני לא יכולה לשבת בכיתה בלי לקשקש במחברת. כי איזה מין דבר זה, אני כל כך חוצפנית שהדרך שלי להתרכז פוגעת בשיעור שלה.

נמאס לי לראות את בית הספר מרסק תלמידים הומניים, תלמידים מוכשרים שהיו יכולים לעשות כל כך הרבה עם הכישרון שלהם, תלמידים שחזקים יותר במקצועות הומניים ולא מעריכים את עצמם, חושבים שהם טיפשים רק כי הציון שלהם במתמטיקה הוא לא 90, קצת מוגזם. ודי נמאס לי ממורים, שמאשימים בכישלון של התלמידים את כולם חוץ מעצמם, כי אין דבר כזה תלמיד רע, רק תלמיד שלמורה שלו לא אכפת מספיק.

הייתי דואגת לעוד זמן למבחנים, כי כמו שהמורה שלי להיסטוריה תמיד אומרת "אין לנו זמן", לא לי באופן ספיציפי. אבל זה לא נעים לראות לפחות ילד אחד יושב מול המבחן, ויודע שהוא לא יספיק בחיים, רק כי אין לו מספיק זמן. הייתי מנסה להוריד את כמות הלחץ שמופעלת על מתמטיקה, כי בתור אחת שבאמת נהינת ממתמטיקה, זה כל כך הורס. הייתי נותנת לכל תלמיד שרוצה ללמוד חמש הזדמנות, הייתי דואגת לתגבורים כל יום. כי אני חושבת שאם מישהו באמת רוצה משהו הוא כבר בחצי הדרך לשם, גם לא תזיק לנו קצת אמונה.

כי זה כבר קצת נמאס לקבל התקפי חרדה כל פעם מחדש. בסופו של דבר, אני לא חושבת שזה יותר מידי לבקש שלמורים יהיה אכפת קצת יותר מאיתנו, קצת פחות מציונים. כי אנחנו בני אדם לפני הכל, גם אם בגלל בית הספר כבר לא רואים. 

"כל אחד הוא גאון, אבל אם תשפוט דג על פי יכולתו לטפס על עצים, הוא יבלה את כל חייו בתחושה שהוא טיפש."

היה לי את אותו החלום, שלוש פעמים. אני חושבת שאם התת מודע שלי היה בן אדם לא הייתי סובלת אותו. אני מרגישה כאילו הוא לועג לי במידה מסויימת, כאילו יש משהו בי שממש נהנה מלראות אותי מסתבכת עם עצמי, את עצמי, וגם אותו ביחד איתי.

הייתי רוצה לדמיין אותו כאיש מלא שלבוש בחליפת עסקים, כזה שאין לו יותר מידי זמן לשטויות. אבל זה לא כי לא אכפת לו. המצב בבית שלו לחוץ, אישתו ביקשה גט והילדה כל הזמן מחזירה את האוכל מהגן. הוא מבלה את כמעט כל הזמן שלו במשרד, אבל הוא תמיד חוזק בזמן בשביל לקרוא לילדה שלו סיפור לפני השינה. וכשהוא חושב שהיא נרדמת, אז הוא ואישתו רבים. היא שומעת הכל, אבל היא לא מדברת. מתרגלים. והאיש המלא ממש מנסה, לא בכאילו. הוא איש ממש נחמד וכולם יודעים! פשוט אין לו משהו אחר לעשות חוץ מלהביא לי את אותו החלום שלוש פעמים. ועל האיש הזה, אני לא כועסת. כי יש לו חיוך כזה, וניצוץ בעיניים מהסוג שיש רק לאנשים שטובים באמת. לאנשים האלה שלא מגיע להם שיבקשו מהם גט, כי הם מנסים, אבל באמת. אז איך אפשר לכעוס? לצערי, זה לא באמת ככה. תת המודע שלי הוא באופן מפתיע - ג'ינג'י. טוב, בערך. מין שילוב כזה בין בלונדיני לג'ינג'י, שילוב ממש יפה אבל אף אחד בחיים לא יגיד לו. כי הוא לא נחמד, וגם לא יוצא מהבית הרבה. הוא לא מסתרק, אף פעם. והסוודר האפור שלו היה יכול לשבור שיא עם כמות כתמי האוכל שעליו, הוא אף פעם לא מכבס אותו. והייתי רוצה להגיד שזה לא כי לא אכפת לו, אבל זה כן. והוא בכלל לא הופתע כשבאתי אליו הביתה, או טרח לזרוק את הזבל בחצי שנה האחרונה. כששאלתי אותו מה קרה, הוא אמר שנגמרו לו הרעיונות. ולרגע, אפילו ריחמתי עליו.

הלוואי שהייתי יכולה לבקש ממנו גט.

אנחנו ב2015 ועדיין, זה היה יכול להיות כל אחד מאיתנו. ממתי חיי אדם הפכו להיות דבר כל כך בר השגה? חשבתי שהם אמרו אל תרצח. חשבתי שזה יהיה אחרת הפעם. בשביל מה? 

הייתי בשטח חמישה ימים, הטיול היה פשוט רכבת הרים רגשית עצומה. אני ממש הפתעתי את עצמי שם. היה שלב מסויים שבו פשוט הסתובבתי בלי חולצה כי היא הייתה ממש רטובה והייתי חייבת לייבש אותה. אהבתי להיות בלי חולצה, הרגשתי בטוחה בעצמי בטירוף. הרגשתי יפה, מצחיקה, הרגשתי פשוט שמחה. היו אנשים שהסתכלו עליי, ובדרך כלל אני חושבת שזה אומר שיש לי משהו על הפרצוף, אבל לא הפעם. למען האמת, זה ממש החמיא לי שאנשים תקעו בי מבטים. היו כמה אנשים שהתחילו לדבר איתנו רק בגלל זה, או אנשים שגרמתי להם לסובב את הראש. מצחיק אותי שהסכמתי להסתובב בלי חולצה, אבל לא בלי נעליים. מדהים איך שהערות של אנשים עושות את ההבדל. פגשתי כמה אנשים ממש מתוקים. ולמרות התמוטטות העצבים שלי, הכעס והתסכול שהצטברו בטיול ויוצאים עכשיו לאוויר, אני שמחה שיצאתי. בהתחלה לא ידעתי על מה לדבר עם אנשים, אבל אני חושבת שהסתדרתי עכשיו. כי בסופו של היום, זאת רק אני כאן. אני והשתיקה הכבר לא כל כך מביכה פתאום.

ילד מהטיול שלח לי הודעה

הוא שלח לי הודעה, לי. ולא לאחת מהחברות הנוספות שלי שיצאו לטיול ודיברו איתו. וזה ממש חימם לי את הלב. כי הרגשתי כאילו הוא ממש מעדיף את חברה שלי על פניי, לפחות רוב הזמן. 

אבל אני יודעת למה הוא שלח דווקא לי הודעה. במשפט אחד זה כי הרבה יותר קל לדבר איתי. ככה הוא גם יכול לצאת נחמד כלפיי, ועל הדרך להוציא מידע על האם מי שהוא באמת רוצה לדעת לגבייה מגיעה. כי כמעט בכל חבורה של חברים יש את הזאת החכמה, הזאת העוזרת, הזאת הספורטיבית, הזאת שמציירת ויש עוד המון סוגי אנשים. אבל בכל קבוצה, לא משנה כמה קטנה היא, יש את האחת שקל לדבר איתה. וזאת אני. ואני מתחילה ללמוד לחיות עם זה.  

עדכון:

אני כועסת עכשיו

הייתי בדרכי לכאן כדי לכתוב פוסט כעוס ולספר לכם איך כולם רעים ולא קשובים אליי, אבל במקום לספר לכם איך אחותי שוב הורידה את הביטחון העצמי שלי לרצפה ואיך אמא שלי גרמה לי להרגיש חסרת חשיבות החלטתי לכתוב פוסט על איך אני יכולה לשפר את עצמי. דבר ראשון, בתור התחלה הייתי רוצה לפתח טאקט, הטאקט שלי לא בשמיים. הייתי רוצה גם לעזור יותר בבית. אני צריכה להיות יותר קשובה, מתחשבת, פחות מרוכזת בעצמי. אני צריכה לשים לב לסביבה שלי. אני צריכה להיות גלויה יותר לגבי הרגשות והתחושות שלי. אולי גם אצליח לשנות את הגישה שלי על הדרך.