אני מפלרטטת באופן נורא עדין אבל מתברר שזה פלרטוט, לא הייתי מודעת לפלרטוט בכלל. כנראה שזה לא מקובל בחברה לפתח שיחה ידידותית עם המוכר, או לגשת אל אנשים כשהם לבד ואתה לבד ולהתחיל לדבר. והקטע הוא שבאמת לא ידעתי שכנראה שבסביבות כל בחור שאי פעם דיברתי איתו יצא לו לחשוב "או גאד היא מפלרטטת איתי?" אבל בהתחשב בזה שכל, וכשאני אומרת כל אני מתכוונת לבאמת כל החברים שלי הסכימו שאני מפלרטטת עם כולם, קשה להתווכח עם הרוב, בעיקר כשהוא גדול ואין לו סיבה לשקר לי. אז כמו שאנשים אחרים משאירים אותי מבולבלת, אני משאירה אנשים אחרים. רק חבל שאתה לא שם לב לכלום.
היום לפני שנתיים, ניתנה משמעות לכל צירופי המקרים בחיים של מי יודע כמה אנשים. היום לפני שנתיים החיים שלי השתנו.
היום לפני שנתיים פגשתי אותך, ולפני שפגשתי אותך לא ידעתי שאנשים יכולים להיות סוג של קסם, אבל היה קשה להתכחש לקסם, בעיקר כשהוא עומד מול העיניים שלך ונראה כל כך טוב.
החיים שלי מתחלקים לשני חלקים, החלק הנוכחי הוא כל מה שקרה מאז ה22.10.13 והחלק השני הוא כל מה שקרה לפניו, שככל שידוע לי היה רק הקדמה לרגע בו הכל השתנה.
וזה יהיה מוגזם להגיד שלא חייתי לפנייך, אבל זאת לא תהיה הגזמה להגיד שלא רציתי לחיות. אבל הנה אני, שנתיים אחרי, אחרייך ובלעדייך, ואני בחיים.
ולמרות ששברת לי את הלב, למרות שאיכזבת אותי כמו שאיש מעולם לא איכזב, אני תמיד אהיה אסירת תודה כי איך שגרמת לי להרגיש היה סוג של קסם, חבל שלא הבנתי את זה באותה תקופה.
ההבנה של הכל לא הייתה בזכותך, היא הייתה אחריך, ואולי זה לא רעיון טוב לקרוא לזה הבנה, כי אי אפשר להבין קסם אבל אני מתקרבת לזה. פעם נהגתי לפחד לשכוח את צבע העיניים שלך, אבל היום כבר את שלי אני לא זוכרת.
יאיר עזר לי להבין משהו, אתה לא מכיר אותו, אבל יש לי הרגשה שהייתם מסתדרים. כי יאיר, גם הוא סוג של קסם. והוא זה שגרם לי להבין שיש אנשים שמגיע להם שיסתכלו עליהם כאילו הם סוג של קסם, ושאם יהיה לי מזל. אולי יום אחד מישהו שהוא סוג של קסם יסתכל עליי באותה צורה. אבל בינתיים, אני בסדר רק עם להסתכל, כי למרות שהקהל לא יודע איך הקסם קורה... זה כל הקסם, לא? אז הנה אריאל, הנה שיר לכבוד שנתיים מאז. שיר בשבילך, אבל בעיקר בשבילי.
כדי שהחיים שלי ייראו כמו שהם נראים עכשיו, המון דברים היו צריכים לקרות. יותר מידי דברים בשביל פוסט אחד. אבל החיים שלי היו שונים לחלוטין בלי עדי, למרות שהתרחקנו אנחנו עדיין קרובות ותמיד יהיה לה מקום איתי. תמיד. ובלעדייה, אני לא אוהבת את מה שהיה קורה איתי.
וזה שנפגשנו, היה מזל טהור. ושום דבר מזה לא היה קורה אם חברה שלה לא הייתה קופצת כיתה, עדי תכננה לעבור בית ספר ולא היה מי שיעבור איתה, החברה הזאת הייתה אמורה לעבור איתה ובגלל שזה לא קרה נפגשנו. ואם עדי לא הייתה בחיים שלי, סביר להניח שביום הראשון שלי בבית הספר היו משבצים אותי בכיתה שלה במקומה, ובחיים לא הייתי פוגשת את שיר בשיעור אנגלית, בחיים היא לא הייתה מכירה לי את חברים שלה, שהפכו עם הזמן לחברים שלי.
ואם באותו ביום לא הייתי פוגשת אותם, אז הייתי עם כמה בנות בשכבה שלי שהן נחמדות אבל הייתי אומללה איתן. ואולי עכשיו אפילו הייתי עם מישהו ממש חתיך בשכבה שלי, אבל לא בטוחה לכמה זמן זה היה מחזיק. ובאותו היום שפגשתי את אריאל, הייתי עוברת ממש לידו, בלי לדעת שהייתה אמורה להיות איתי שתחדוף אותי לדבר איתו כי הוא ידיד שלה.
וגם אם הייתי מדברת איתו, הוא היה שונא אותי. ולא תהיה לי הזדמנות לתקן את זה. ולא הייתה סיירות, הוא לא היה עובר לפנימיה. אני לא הייתי מכירה את יאיר, אני הייתי שונאת את עדן עדיין והחיים שלי היו... משהו שלא הייתי רוצה בשביל עצמי. ותודה למי שזה לא יהיה שדאג לזה שהכל הסתדר, למרות שזה לא בדיוק כמו שרציתי, לא הייתי יכולה לבקש יותר טוב.
מרפרוף מאוד קצר ולא ענייני בבלגן שלי שמתי לב שאני מאוד ממורמרת ומרוכזת בעצמי לפעמים. אז החלטתי לכתוב פוסט שמסתכל על נקודת מבט שהיא לא שלי. ולמרות שהמחשבה הזאת עברה לי בראש, אבל זה לא קרה יותר מידי פעמים, התחילה להתגבש לי המחשבה שחברה שלי בקטע של יאיר.
זה רעיון הגיוני להחריד, אבל בו זמנית גם לא. אוקיי אני אתחיל מההתחלה, הכרתי את יאיר דרך החברה הזאת שלי, כולם בחוג שידכו אותם כי יש להם הרבה הרבה הרבה נושאי עניין משותפים, וכשאני אומרת הרבה אני מתכוונת להרבה. אז הכרתי אותו דרכה. ועכשיו כשחברה אחרת שלי ציינה את האפשרות הזאת הרגשתי ממש אנוכית. לא ראיתי את יאיר כל כך הרבה זמן, השאלות המתעניינות זרמו ממני כמו נהר. לא יכולתי לעצור מבעד עצמי.
ובערך חצי מהשאלות היו על, טוב, חברה שלו. ולא עצרתי לרגע לחשוב על זה שאולי חברה שלי אוהבת אותו וזה מכאיב לה לדבר עליו כל כך הרבה. כי היא נהינת לדבר עליו ואיתו ואני מרגישה כאילו הייתי עיוורת לזה בגלל הרגשות שלי. אני מרגישה כאילו אני צריכה לוותר לה עליו, טוב אולי זה לא נכון להשתמש במילה לוותר, אבל פשוט... לתפוס מרחק. למרות שאני לא יודעת איך אני יכולה להיות רחוקה יותר ממנו כרגע, גם פיזית. כי לחברה הזאת שלי יש אופי מאוד מסויים ואנשים מאוד מסויימים שהיא באמת נהינת לדבר איתם.
בניגוד אליי שאני יכולה להתחבר עם הרבה יותר אנשים, אז אולי אני בעצם אסתדר, ואולי אני באמת צריכה לוותר על הבן אדם הראשון במשך המון זמן שהרגשתי משהו מעבר למשהו נורא שיטחי איתו, כי מגיע להם. עכשיו אני מבינה מה ידיד שלי אמר לי, שיש אנשים שפשוט מגיע להם מישהו שיאהב אותם בלי תנאים. ועכשיו אני מבינה משהו אחר, שיש חברים ששווים כאב לב.
מאתמול להיום הספקתי לגרום לשני חברים שלי להתעצבן עליי.
אחת מהחברות המאמינות שלי התעצבנה עליי בגלל שהבעתי כמה מהדעות שלי שהופכות אותי לאתאיסטית אגנוסטית, ולא למאמינה. אז היא אמרה שזה הפריע לה, התנצלתי. כי לא התכוונתי לצאת מזלזלת. אבל היא המשיכה לכעוס עליי בכל מקרה, אמרתי לה שזה וויכוח מיותר ואז היא אמרה לי "כשאומרים לך שמפריע לך את אומרת שזה וויכוח מיותר?" כי כן. זה וויכוח מיותר. אחרי שהתנצלתי בלי שהיא הייתה עוינת להשתמש בעוינות ובמניפולציות רגשיות למען להוציא ממני רגשות אשמה על הדעות שלי, וזאת ידידיי דרך מצוינת לעלות לי על העצבים.
ידיד שלי גם התעצבן עליי. תנו לי להסביר לכם, ידיד שלי סובל מביטחון עצמי נמוך בצורה מדהימה. אבל אני לא מוכנה לקחת את זה כהצדקה לשום דבר שהוא עושה. הוא אוהב להתמסכן, הוא אוהב צומי והוא תמיד גורם לאנשים אחרים להרגיש רע עצמם בעזרת מניפולציות. חברה שלי סיפרה לי אתמול משהו שממש לא יפה לספר לאנשים אחרים כי היא רצתה לבקש ממני עצה. אז הוא בא וניסה להיכנס לשיחה. ביקשתי ממנו יפה ללכת אבל הוא התעקש להישאר. אז צחקתי איתו ואמרתי לו שאנחנו מדברות על מחזור, אז הוא התחיל לדבר איתנו על מחזור. התחמקנו ממנו(ומעוד ידיד וארבע חברות!!!) והוא פשוט הפסיק לדבר איתנו. הוא אמר לנו שאנחנו משקרות לו ושאנחנו צוחקות עליו. חוץ מזה שזה דבר לא נכון לחלוטין, הוא הרגיש בנוח גם לקרוא לי בוגדת על הדרך, פשוט מותק של בן אדם.
אני מרגישה כאילו חברה שלי משגעת אותי. היא יצאה לי כבר מכל החורים. ואני יודעת שהיא לא מתכוונת, שהיא לא עושה את זה בכוונה אבל אני חושבת שקיים גבול מסויים של כמה מהבעיות שלך אפשר להפיל על אחרים. ואני לא מתכוונת על דברים רציניים באמת. פשוט לדוגמה היום נבחנו למד"א ונתנו לנו למלא את הקדם ראיון, וחוץ מזה שהיא העתיקה ממני חצי מהתשובות, אחרי שהיא הפריעה לי מיליון פעמים אז כמות הפעמים שהיא הייתה על סף בכי מלחץ הדהימה אותי. ואני מבינה שאת בן אדם לחוץ, גם אני בן אדם לחוץ, אבל אני לא גורמת לאחרים לסבול מזה. אני מרגישה כאילו היא חונקת אותי וזה מעצבן. יש לנו בוחן בהבעה מחר והיא הספיקה לשאול אותי מיליון ושתיים הודעות כדי שאני אגיד לה את התשובות כי היא לא יודעת לענות לבד, אבל הדבר הגרוע מכל בסיפור הזה הוא שאחר כך היא מתלוננת לי שהיא רוצה להיות מהאנשים שיכולים להסתדר לבד. אבל איכשהו יוצא שהיא אף פעם לא נותנת לזה ניסיון. אה ודרך אגב, התקבלתי למד"א. הם דירגו אותי 5/5 וזה החמיא לי, כי לפחות אני יודעת שאני משאירה רושם טוב בראיונות. למרות שבסוף אני כנראה לא יכולה ללכת לשם. אז חבל לי שסתם חשבתי שם שעתיים וסבלתי ממצבי רוח הבלתי נסבלים שלה. אני מרגישה כמו בן אדם רע, אבל ברצינות.... שתפסיק.
אתמול בגלל שיחה עם חברה שלי, הבנתי למה יש לי בלוג.מהסיבה הפשוטה ביותר. אין לי מקום לשים את הרגשות שלי. לכולם יש מישהו שהם פורקים אצלו, חבר, אחד מההורים, מורה, פסיכולוג. לכולם יש, בערך. אני הבערך. אני לא יכולה לדבר עם חברים שלי כי אני מרגישה כמו מעמסה כשכן, אני שונאת להיראות חלשה. למרות שאני בוכה מהמון דברים, ברגע האמת אני יודעת להחזיק את עצמי. אני לא יכולה לדבר עם אחד מההורים שלי, כי לפעמים הם גם חלק מהסיבה שאני צריכה לפרוק. וגם אם כן הייתי יכולה לפרוק את זה, אחותי כבר פורקת אצלכם והיא הבן אדם הכי טעון רגשית שפגשתי. אז אני שוב פעם ארגיש כמו מעמסה. אני לא יכולה לפרוק דברים הבית מעוד סיבה שהיא שאני מרגישה צורך לשמש דוגמה חזקה לאחיות שלי. אז אני פשוט לא מרשה לעצמי להראות רגשות. כשההורים שלי התגרשו אחותי פשוט התפרקה, וזה היה קשה גם לי. אבל לא יכולתי להגיד את זה, זה היה אגואיסטי מידי. לגרום להורים להרגיש רע על זה שהם מוציאים אותנו ממצב שמאמלל אותם ואותנו - הנישואים שלהם. הייתי צריכה לחזק את אחותי, ואת ההורים שלי. אז פשוט בהדרגה למדתי לשמור את הכל בפנים. וזאת הסיבה שהתחילו לי התקפי החרדה, זאת הסיבה שיש לי בלוג. הסיבה היא, שאפילו בבית שלי... לרגשות שלי אין מקום. ואני בסדר עם זה.
אתם מכירים את הרגע הזה שבו אתם מפסיקים לחשוב? ברגע הזה שאתם פשוט פועלים? אז זה מה שעשיתי היום. זה היה בהשראת חברה שלי, שהציעה למישהו שהיא לא מכירה לצאת. ואם היא הייתה אמיצה מספיק בשביל זה, אני יכולה להיות מספיק אמיצה בשביל לדבר עם מישהו שמוצא חן בעיניי, כשיש לי סיבה. והיום לא חשבתי על "אבל מה אם הוא ...." ועל "מה אם אני ...." אלא פשוט דיברתי איתו. וזה היה נחמד, כי לאחרונה הוא הרבה פחות מוצא חן בעיניי אז זה הקל עליי. אבל החלק הכי טוב בכל זה, זה שהוא רצה לדבר איתי. כאילו הוא התנהג כמוני כשאני מנסה לנהל שיחה עם בן אדם ולא מצליח לי, ואני חושבת שזה דבר חיובי. כי נמאס לי לשתוק, ולהיות בצד שמדבר זה הרבה יותר טוב. אני יכולה להתרגל לזה. כי נמאס לי שהחברים שלי קוראים לי מחושבת, אבל אפילו יותר נמאס לי להיות כזאת.אז זה היה היום שבו ילדת המחשבות הפסיקה לחשוב, אפילו אם זה היה רק לשעתיים בשיעור מתמטיקה.
אני שונאת ששרים לי, אני שונאת להיות המרכז תשומת הלב, אבל אם יש משהו שאני יותר שונאת זה כשמתעלמים ממני. וכן, ככה הרגשתי היום. אני כותבת את זה אחרי הכי של 20 דקות לאמא שלי במכונית על איך ששום דבר היום לא יצא כמו שציפיתי. למרות שלא ציפיתי להרבה. רציתי יום רגיל בבית הספר עם החברים שלי ואחר כך באתר הצהריים ללכת לאכול פיצה, זה כל מה שרציתי. אבל זה לא יצא לי. היום התחיל בזה שאבא שלי צרח עליי שאני מפונקת ולא מתחשבת אחרי שקצת התלוננתי על זה שכל העצירות של הילדים של חברה שלו מוגזמות. כי על כל 20 דקות נסיעה 20 דקות עצירה זה קצת לא הגיוני. בעיקר בהתחשב בזה שהילדה הכי קטנה שלה היא בת 9. אז הוא צרח עליי שאין סיבה שאני אהיה מיוחדת, הוא צרח עליי את זה היום ההולדת שלי. זה אולי לא נשמע לכם סיפור גדול במיוחד, אבל זה הרס לי את היום הזה כל כך. הרגשתי כאילו החברה שלו יותר חשובה לו ממני, ואולי זה נכון. כי הוא הזכיר איזה 10 פעמים כמה שהיא חשובה לו היום רק כי הערתי על כמות העצירות פעמיים, הוא פשוט התעלם לגמרי מזה שאני רציתי להגיע לפחות לחצי יום בבית הספר, בגללם בסופו של דבר לא הלכתי בכלל. אבל בסדר, לא הלכתי לבית הספר אז עוד 9 שעות נוספות להשלים. אבל אז הגענו הביתה והוא התעלם ממני לחלוטין מאז המריבה ברכב, כי הוא אמר שהוא לא רוצה לדבר איתי. הוא אפילו לא אמר לי מזל טוב לפני שהלכתי. בחלק הכי טוב ביום שלי זה שנםגשתי עם 3 חברים שלי, למרות שזה היה רק לשעה והם אמרו לי רק מזל טוב והתנהגו אליי כרגיל, אבל זה בדיוק מה שרציתי. יום רגיל עם חברים שלי.ואחרי זה רציתי ללכת לאכול גלידה, אבל אמא שלי התעקשה על עוגה וגם לא אכלנו גלידה בסוף. וזה היה הדבר הכי קשה ביום שלי כי אפילו גלידה לא יכולתי לקבל. כשאני מסתכלת על זה ככה אז אולי אני נשמעת מפונקת, אבל אמרתי לאמא שלי תודה על זה שהיא לקחה אותי לעוגה. פשוט רציתי גלידה, אבל לא נורא. העוגה פשוט לקחה 3 שעות ועכשיו אני צריכה להישאר ערה כל הלילה ולהשלים את כל החומר שפספסתי. שזה באמת מה שמפריע לי. היה לי יום נורא, אני מניחה שהיום למדתי לא לצפות בכלל, ושלאבא שלי יש סדר עדיפיות שאני לא ראשונה בו, לא משנה מה המצב. הבנתי.
למרות שזה יום ההולדת שלי אני חושבת שמין הראוי לכתוב על מישהי, שלמרות חוסר היכולת שלי לזהות מתי אני קרובה לאנשים איתה מעולם לא היה לי ספק. קוראים לב עדן, ואם אתם ממש תסתכלו בבלוג שלי אתם תראו אותה ברשימת ה"עושה לי רע". אבל השם שלה עם קו חוצה. בנוגע לזה, אם מישהו באחד מהרשימות שלי עם קו חוצה זה יכול להגיד כמה דברים. 1) לא אכפת לי ממנו יותר. 2) הוא לא חלק מהחיים שלי יותר, ו3) הוא לא מתאים לרשימה יותר. במקרה של עדן היא האפשרות השלישית, ואני לא מוחקת את זה כי אני חושבת שחשוב לזכור. היא חברה ממש טובה שלי, והיחידה שאני יודעת בוודאות שאם לא הייתי חלק מהחיים שלה אז הם היו שונים, שהייתי חסרה. ואני יודעת שהפוסט הזה קיטשי לחלוטין וגרוע כי אני לא יודעת איך להביע את מה שאני מרגישה עד שאני כבר לא מרגישה אותו יותר, אבל זה רק אומר שאכפת לי. כל האלה שאומרים שאויבים יכולים להיות חברים טובים צודקים. כי למרות שבחצי שנה הראשונה שהכרנו לא אהבנו אחת את השנייה בכלל, לא הייתי רוצה להמשיך את השנה הזאת בלעדייה. ואולי זה קצת מוזר לכתוב על מישהו אחר ביום שהוא לכאורה שלך.אבל לעדן מגיע את זה, כי אני לא יודעת אם הייתי מגיעה בלעדייה עד לכאן. אז מזל טוב לי, ותודה לעדן, שלא הרגה אותי כממש עצבנתי. מי יתן ותהיה לכולם חברה כמוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: