| 5/2015
 יום טוב
אחרי שבכיתי במשך שעה אתמול עד שנרדמתי, כשהתעוררתי היום בבוקר חשבתי לעצמי שתכלס מגיע לי יום טוב. וזה היה יום נחמד, בערך. היה חלק אחד היום שכמעט פרצתי בבכי ויצא לי להתעצבן כמה וכמה פעמים, אבל אני מניחה שבהשוואה לאיך שהימים שלי נראים בדרך כלל, זה היה שיפור. בעיקר בגלל חלק אחד שממש העלה לי את מצב הרוח, זה היה ממש טיפשי אבל איכשהו זה עדיין עשה את היום שלי. אולי זה כי הוא ממש חתיך, או כי ציפיתי שהוא פשוט יתעלם מזה שנפגעתי מהחישוק, אבל הוא נראה כאילו היה ממש אכפת לו מזה שהחישוק שלו התחכך עם קצה היד שלי. אני אוהבת להרגיש כאילו לאנשים אכפת, גם אם זה לא המקרה. הלוואי שכל יום היה לי יום טוב.
ע"ש מתעלם ממני לחלוטין בכמה הימים האחרונים, חוץ מכמה נעיצות מבטים במהלך היום לא קורה שום דבר מיוחד. אולי זה פשוט לא נועד להיות. אנחנו גוררים את מה שזה לא יהיה במשך כמעט שנתיים, אולי עדיף לי להמשיך הלאה במקום לחכות למשהו שאף פעם לא יגיע.
אני מרגישה כאילו אני צריכה לכתוב משהו שמח, אבל אני לא רגילה, אז 
| |
 כישלון
זה קצת מייאש אותי ששום דבר לא בא בקלות בשבילי, אני תמיד צריכה להילחם על דברים. ואני נלחמת שוב ושוב אבל זה אף פעם לא נגמר. זאת הייתה שנה מתישה ואני מרגישה כמו כישלון לא משנה כמה אני משתפרת. יש סיכוי שלא ירשו לי לערער במתמטיקה ואם לא יאשרו לי אני אשבר, אני פשוט אשבר. יאשרו לכל החברות שלי ואני רק נקודה אחת מתחתיהן, אז לי לא יאשרו. למה החיים שלי כאלה מתוסבכים, אני רוצה לישון בשקט בלילה. אני רוצה את החופש כבר, אני רוצה לא לחשוב על לימודים. אני רוצה לבכות. הלוואי שיכולתי למחוק את הדאגות מהחיים שלי כמו שאני יכולה לשים קו חוצה על השורות כאן.
| |
 בדיוק כמו אבא
לפעמים אני מרגישה כאילו אני השפויה היחידה בבית שלי, ואם זה לא מעיד על המצב הגרוע שאנחנו נמצאים בו אני לא יודעת מה כן. כשאמא שלי כועסת זה סיוט, יש לה פתיל קצר שקשה לכבות. יש לה בעיית עצבים והיא אפילו הלכה לטיפול, אבל לא נראה לי שזה עוזר. אבל אני לא יכולה להאשים אותה שהיא כועסת, חוסר הרצון שלי לעשות דברים מתנגש עם הניסיונות החוזרים והנשנים שלה להוציא אותי מהבית. אני יוצאת מהבית רק לעשות עבודות או לא יוצאת בכלל. אני איבדתי את החשק לעשות דברים והפכתי להיות בן אדם חרדתי. את כמות שעות השינה שאני צריכה להשלים אני לא יכולה לספור על שתי ידיים, וחוסר השינה מפרק אותי לחתיכות קטנות, אני באמת איבדתי יכולת לתפקד ושליטה על החיים שלי. אמא אומרת שאני בדיוק כמו אבא, אבל אני לא חושבת שזה המקרה, כי לאבא לא אכפת.
| |
 סיפורי שיעור מתמטיקה
ע״ש משגע אותי, זה מפתיע אותי שלא כתבתי עליו הרבה בהתחשב בכמה שהוא עובר לי בראש. אני מחבבת אותו ממש, ואני חושבת שיש סיכוי אמיתי שזה יתפתח למשהו. הוא מצחיק וחכם, הוא גם נראה טוב, לפחות לדעתי. הוא יושב מולי במתמטיקה, הוא לא מגיב הרבה אבל אני יודעת שהוא מקשיב לשיחות שלי. כשהוא מחייך אחרי שאני מספרת בדיחה גרועה, או כשהוא מפנה למחצה את הראש שלו כדי שהוא יוכל להקשיב טוב יותר והוא חושב שאני לא שמה לב. וזה מוזר, כי יום אחד הוא לא מפסיק להסתכל עליי ויום אחר הוא לא מסתכל עליי בכלל. הוא והחברים שלו פשוט מוזרים, אתה אף פעם לא יודע טם הם צוחקים עלייך או איתך, או מה לעזאזל עובר להם בראש. היום חבר שלו לא היה בטוח במשהו אז הוא פנה אליי מכל הילדים שהיו במבנה של השכבה, אליי. ואני עוד הייתי בצד הכי מרוחק מהם. ובתוך רגע כל החבורה שלהם התקבצה סביבי וכולנו בהינו אל תוך המסך של הטלפון. אני כבר לא יודעת מה לחשוב.
| |
דו קוטבית
ביומיים האחרונים אני חשבתי שאני קרובה למוות שלי יותר מדי פעמים. וחברה שלי מחרפנת אותי. היא כל הזמן מעלה את התקפי החרדה שלי כנושא לצחוק, ואני באמת לא מבינה מה מצחיק בלראות אותי רועדת ובוכה, או בזה שאני מרגישה שאני לא מצליחה לנשום והראש שלי מסתחרר. אני קלסטרופובית ואולי זה נראה מוגזם שאני מגיבה ככה לאנשים שדוחקים אותי לפינה, או לחדר מלא באנשים אבל אני לא יכולה לעצור את הגוף שלי מלהגיב בצורה הזאת. אני לא יודעת מה עוד להגיד, אני כועסת, אני פגועה וכבר נמאס לי.
ולעאזאזל, אני בן אדם כל כך דו קוטבי.
| |
יחי ההבדל הקטן
עשיתי את זהההההההההה קיבלתי 96 במתמטיקה! סוף סוף. שמתי את זה לעצמי כמטרה. בתחילת השנה קיבלתי במבחן 69 ועכשיו זה 96! אני כל כך גאה בעצמי ובתעודה הולך להיות לי 87! שיפרתי ב15 נקודות! הייתם מאמינים? לא חשבתי שיגיע היום בו אני אסתכל על 87 במתמטיקה ואתבאס. פתאום לוותר על הבריאות הנפשית שלי לפני מבחנים נראה לי כאילו זה ההחלטה הכי חכמה שעשיתי!(: עכשיו רק לחכות לקיץ, תנו לי לשבת בבית במשך חודשיים ואני אחזור לעצמי.
| |
״אחותי״
אם אחותי הייתה עוברת לפנימייה הרחק הרחק ממני להגיד שזה היה מעציב אותי יהיה לשקר. היא כזאת קרציה מניפולטיבית, היא מתמרנת אותי ואני לא יכולה לסבול אותה. היא יודעת איזה דברים מחרפנים אותי והיא לא חוששת להשתמש בזה נגדי. וההורים שלי פשוט מאפשרים לה כל מה שהיא רוצה ומתלוננים כשאני מגיבה כפי שנראה לי שצריך. אם האנשים היחידים בעולם הזה שאמורים לאהוב אותי ולהגן עליי ללא סיבה מיוחדת, מלבד זה שאני הבת שלהם. לא מגנים עליי מפני מישהי שבעיניי שוות ערך לשטן, ומאפשרים לה להמשיך במעשיה הזדוניים, מה אני אמורה לעשות? איך אני אמורה להתגונן? היא גורמת לי להרגיש חסרת אונים, כאילו אני נתוניה לחסדיה בלבד, הייתי רוצה להרוג את עצמי. אולי זאת תהיה הנקמה המושלמת. ממילא אין לי טעם לחיים. אני בן אדם חרדתי, אני חיה את כל החיים שלי בלחץ, תוהה מה יקרה. אני חיה מתהייה לתהייה, מסיוט אחד לסיוט אחר. אולי עדיף לא לחיות בכלל.
| |
 ללכת על ביצים
אני שונאת את זה שלא משנה מה אני אעשה אני לא בסדר, אני מספרת משהו שקרה שנה שעברה אני לא בסדר, חברה שלי אומרת שזה מעצבן אותה אז אני מתנצלת אבל אני לא בסדר ואני "לא מתכוונת לזה", אני אומרת שאני מתכוונת לזה אבל אני אבל אני לא בסדר, אני אומרת לידיד שלי לא לקחת צד בסיפור הזה אבל אני עדיין לא בסדר כי זה בעצם באשמתי. אני סכסכנית, למרות שלא פרץ ריב. אני מעליבה, למרות שאני לא אמרתי משהו פוגעני. אני מתנצלת בלי לחשוב פעמיים, אבל אני לא בסדר. אני שונאת ללכת על ביצים ליד אנשים. אם להתנצל למרות שאני לא מתכוונת לזה היה לי קל, כל הריבים שלי עם אנשים היו נחסכים. התעוררתי כועסת, סוף סוף נרגעתי ועכשיו זה קורה. היא בהחלט לא מודעת איזו בגרות נפשית צריך בשביל להתנצל ולהודות שטעית. אני כבר לא מצטערת, אז היא יכולה לקפוץ.
| |
עבר, אבל לא נגמר
מעניין אם מישהו שם לב לזה שלא הייתי כאן חמישה ימים..היה לי שבוע עמוס ביותר. והוא עבר, אבל עוד לא נגמר. אני רק מחכה שהלימודים ייגמרו כבר, שאני אוכל להישאר בבית כל הקיץ, שוב. זה נשמע עצוב, אבל זה לא המצב. החברים שלי אוהבים להיפגש בבריכה ואני לא אוהבת לשחות ודברים כאלה, אז אני פשוט לא הולכת. זה לא כזה נורא להישאר בבית, אני בכל מקרה לא ערה בשעות היום בחופש הגדול. אני אוהבת לישון ביום לקום בלילה, בידיעה שכולם כבר נרדמו ויש לי את הבית לעצמי. אני לא צריכה לדבר עם אף אחד, אף אחד לא מתחקר אותי לגבי מה אכלתי וזה הכי קרוב לחירות שהגעתי אליו. אני מקשיבה למוזיקה ורואה את הזריחה, אני נהינת מהשתיקה, היא בעלת משמעות גדולה יותר מרוב המשפטים שיוצא לי לשמוע. אני אוהבת להיות לבד, אבל אני לא רוצה להיות בודדה. כל עוד יש לי את המחשב וגישה לאינטרנט אני אהיה בסדר, נראה לי.
| |
אנשים
יש אנשים בחיים שלי שהייתי שמחה ליהפטר מהם אבל בו זמנית לא הייתי רוצה לחשוב על החיים שלי כשהם לא בתוכם. אני לא יכולה איתם, אני לא יכולה בלעדיהם. אני לא מוצאת את ההגיון בלהיקשר לאנשים שהם כמו רעל בשבילך. זה פשוט משהו בהם שמסובב לי את הראש ומשאיר אותי ערה בלילה.
| |
נמנמנמנמנמ דברים ששעתיים בשמש עושות לבן אדם
יש אנשים שאני מזדהה איתם ברמה שקצת מעבר למה שאני יכולה להביע במילים, אבל הם מצליחים להביע אותי במילים בדרכים שאף פעם לא אצליח. הייתי כותבת כאן יותר אבל פעמים רבות אני מוצאת את עצמי מסתכלת על המסך הריק, חושבת על כל המילים שעוד לא כתבתי ועל איך שלפעמים שקט חזק יותר ממילים. היום התייבשתי באופן קל, זה היה כאילו הרגשתי את החיים יוצאים מהגוף שלי, אך ורק בגלל חוסר האכפתיות של אחותי. החלק הכי גרוע הוא שהיו שלושה גלוני מים לידי, אך כאלה שלא יכולתי לפתוח. זה היה סוג של מין עינוי פסיכולוגי. ניסיתי לחשוב על משהו שיעודד אותי אבל ללא הצלחה, מה שגרם לי להבין כמה אני מתגעגעת ללאהוב מישהו, לצפות לראות אותו בכל יום, לחייך לעצמי רק מהמחשבה עליו. אבל הלב שלי עדיין במקום אחר. זה כאילו הלב שלי שונא אותי. הוא ממשיך לקפוץ בין אנשים שגרים רחוק, או שיש להם חברה. הלוואי שדברים יסתדרו לי בקטע הזה רק פעם אחת.
| |
היקום שלי קורס אל תוך עצמו
אני שונאת את עצמי, אני שונאת את עצמי, אני שונאת את עצמי, אני שונאת את עצמי, אני שונאת את עצמי אני שונאת את עצמי.
למה זה מגיע לי? אני לא עשיתי רע לאף אחד, אני פשוט כל כך מכוערת שחייבים לספר על זה בדיחה? אפילו לא היה להם את היושר לעשות אותה מאחורי הגב שלי. אני כל כך שונאת אותם. להגיד בדיחה פוגענית ולהוסיף "סתם" בסוף לא הופכת אותה לפחות רעה, מעליבה או פוגעת. זאת פעם חמישית שאני בוכה רק בגלל זה היום, זה בסדר, תגידו לי שאני לוקחת ללב, אולי זה נכון. אבל זה היה שבוע כל כך קשה בשבילי מבחינה נפשית אני מרגישה כאילו אני מתמוטטת, עד עכשיו הצלחתי להחזיק את עצמי בקושי, אבל הבדיחה הזאת הפילה אותי. היא בדיחה כל כך טיפשית ושולית אבל היא פגעה בי כל כך חזק. במשך כל כך הרבה זמן בניתי לעצמי ביטחון, גרמתי לעצמי להרגיש טוב עם עצמי והכל התמוטט לי בשנייה אחת. לראות אותם צוחקים ממנה פשוט שבר אותי עד לרמה שאני לא יכולה להסביר. אלו בסך הכל היו 3 ילדים, אני אפילו לא מכירה אותם כל כך אבל תמיד הייתי די בסדר איתם. אבל הם שברו אותי, אלוהים, אני מרגישה מרוסקת, מבויישת, כנועה. אני צריכה חיבוק. אני צריכה עזרה. בבקשה תעזרו לי
אני מרגישה כל כך רע עם עצמי, אני נגעלת מעצמי, אני לא סובלת את עצמי.
הכל רע.
היקום שלי קורס אל תוך עצמו
| |
עצבים
אני שונאת שאנשים הורסים לי משהו שאני אוהבת. יש מעט מאוד דברים שאני מוצאת מלהיבים, ו-וואלה אולי הדברים האלה לא הכי נורמטיביים אבל זה לא אומר שצריך לפסול אותם על הסף. אני ועד שתי חברות שלי נורא מתעניינות בקרימינולוגיה, אז הייתה לנו שיחה על זה היום מפני שהייתה קיימת אפשרות שנוכל ללמוד את זה במקום לקחת את השעתיים בשבוע של השכלה כללית. ואז חברה אחרת שלי, שהחליפה בין סייבר לרפואה רק אחרי שהיא ראתה את האנטומיה של גריי ופתאום התחילה להיות נלהבת בנושא רפואה(מה שבסדר גמור כי זה כנראה פתח אותה לתחום, אבל בהתחשב במה שהיא אמרה אחר כך זה מאוד רלוונטי.) אמרה לנו "למה אתן מתלהבות מזה כל כך? מה קרה? רק כי ראיתן מחשבות פליליות?" וכל כך התעצבנתי עליה באותו הרגע, במחשבה לאחור זה שהגבתי על זה מול כולם כנראה לא היה הדבר הכי נחמד ובוגר לעשות, אבל הדם שלי רותח רק מלחשוב על זה. ועוד אחרי שהיא אמרה לי בעבר שמדעי החברה זאת הגברה של מטומטמים. אני בדרך כלל לא מגיבה, בעיקר לא לחברים שלי כי אני מרגישה צורך לגרום להם להרגיש טוב עם עצמם, להרגיש בטוחים. אבל אני מניחה שיש דברים שפשוט מוציאים אותי מאיזון.
| |
תחושה רעה
אני מרגישה כאילו לא הייתי כאן הרבה זמן, אז להמשיך כרגיל כאילו? לא יודעת. בכל מקרה יצאתי לטיול אתמול של יומיים, פגשתי מישהו ממש חמוד והרגשתי כאילו הוא קצת היה מעוניין בי, אבל אני לא יודעת אם זה היה ממקום ידידותי או שהוא היה בקטע שלי. הוא פשוט התייחס לדברים שאמרתי, גם כשלא דיברתי אליו. הוא גיחך מדברים שאמרתי גם אם הם היו רק מעלים חיוך במקרה הטוב, הוא שיתף איתי פעולה ממש בהדרכה שלי והקים אנשים על הרגליים בשבילי. אני חיבבתי אותו גם, נראה לי. אבל התרכזתי יותר בזה שידיד שלי, אחד מהאנשים היחידים שלא מחויבים להיות חברים שלי, או עושים את זה רק ממקום של נוחות, התחיל להתחמק ממני. הוא הגיב לי בתגובות קצרות ויבשות, ניסיתי לדבר איתו אבל זה לא היה נראה כאילו זה עובד. כל פעם שהלכתי לכיוונו הוא התחיל ללכת לכיוון השני, כשהתיישבתי לידו במדורה הוא נזכר שהוא צריך ללכת ועוד המון דברים בסגנון קרו. הוא רק המשיך ליצור איתי קשר עין מרחוק. זה ממש ביאס אותי והעציב אותי, אני נקשרת לאנשים מהר או לא נקשרת בכלל, והוא היה מהסוג הראשון. ולעזאזל, עם כמה טיפשי שזה נשמע ממש ציפיתי לראות אותו שוב בטיול הזה, כי הוא גר כל כך רחוק ממני שלעולם לא יצא מצב בו נוכל להיפגש מחוץ לטיולים, אז עכשיו אחרי שבטיול הקודם התקרבנו הוא התרחק בחזרה, ונשארתי עם תחושה רעה. אני אשנא את עצמי אם אדע שפגעתי בו. 
| |
אני מפחדת
קצת מעציב אותי שאם תשאלו את החברים שלי כל מיני שאלות, כמו מי מבינהם יהיה הכי מצליח בעתיד, הכי עשיר בעתיד, הכי משכיל בעתיד ועוד המון שאלות בסגנון, אף אחד מהם לא יגיד שאני. אני לא מיוחדת, אני לא מתבלטת, אני פשוט כאן. ואני יודעת שכל האנשים האלה שהשמות שלהם נאמרים תחת התארים הללו כנראה באמת יהיו כאלה, אבל לדעת שאני לא אהיה כזאת בעיני אחרים מפריע לי. לכל אחד מהחברים שלי יש את הקטע שלו, את מה שמייחד אותו, חוץ ממני. אני יכולה להיעלם ואף אחד מהם לא ישים לב או ירגיש בחסרוני. חברה שלי אמרה לי שהיא לא מבינה אותי, שאני שולחת מסרים סותרים וגם אם היא הייתה רוצה היא כנראה לא הייתה מצליחה לפצח אותי. חברה אחרת שלי אמרה שאני אף פעם לא חושפת את הרגשות שלי לאחרים, רק עובדות וסיפורים. אז עכשיו אני אענה להן כאן, בכנות. אם היו שואלים אותי איפה אני אהיה בעוד חמש שנים, אני אגיד שאני לא יודעת. אני בכלל לא רואה את עצמי בעוד חמש שנים, גם לא בעוד שנה או שנתיים. אני לא יודעת איך החיים שלי ימשיכו אם הם ימשיכו בכלל, אני אפילו לא יודעת מי אני, או איך אני מרגישה. אני רק יודעת דבר אחד, אני מפחדת.
| |
לדף הבא
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: