לחשוב בקול רם

אני כאן ןאתה כאן

ואני לא יודעת מה להגיד לך.

אתה אמרת לי שלום מקודם, עם החצי חיוך המוכר שלך, אתה היססת. אני מבינה למה, אני לא הייתי בטוחה שתזכור אותי בכלל, אבל אתה לא יצאת לי מהראש. מאז לא דיברנו, אבל אני כל כך רוצה לשבת איתך ושתספר לי עובדות ממש לא מעניינות על גמלים. כי אני לא רוצה שאני אזכור אותך בתור כמה קשרי עין מביכים, מהסוג הזה שגורם לאנשים אחרים להרגיש לא בנוח. אבל כרגע, הייתי עושה הכל בשביל שתסתכל עליי. תפסיק כבר, אתה מתסכל לכל מקום בחדר חוץ ממני. אני רק רוצה שתזרוק לעברי מילה אחת. שתזכיר לי שאני עוד קיימת, כי כרגע אני מרגישה קצת מטושטשת, אולי מרוב תקוות שווא.

הייתי בדרכי לכאן כדי לכתוב פוסט כעוס ולספר לכם איך כולם רעים ולא קשובים אליי, אבל במקום לספר לכם איך אחותי שוב הורידה את הביטחון העצמי שלי לרצפה ואיך אמא שלי גרמה לי להרגיש חסרת חשיבות החלטתי לכתוב פוסט על איך אני יכולה לשפר את עצמי. דבר ראשון, בתור התחלה הייתי רוצה לפתח טאקט, הטאקט שלי לא בשמיים. הייתי רוצה גם לעזור יותר בבית. אני צריכה להיות יותר קשובה, מתחשבת, פחות מרוכזת בעצמי. אני צריכה לשים לב לסביבה שלי. אני צריכה להיות גלויה יותר לגבי הרגשות והתחושות שלי. אולי גם אצליח לשנות את הגישה שלי על הדרך.

סוף סוף סיימתי את השנה המחורבנת הזאת, קיבלתי תעודת הצטיינות כיתתית אבל אני עדיין די מאוכזבת שלא קיבלתי ממוצע גבוה יותר. אח, פרפקציוניזם ארור. בסוף השתפנתי ולא אמרתי לבחור הכי יפה שאי פעם ראיתי שהוא הבחור הכי יפה שאי פעם ראיתי. אבל כל כך רציתי. היה שם איזה ילד שהתחיל איתי פעם שהמשיך לתקוע בי מבט. הוא הצחיק אותי. הוא כזה אוקוורד, אבל בצורה טובה, הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. אם הוא היה קצת יותר גדול אז יש סיכוי אמיתי שהייתי בקטע שלו, מעניין אם הוא יודע.. הוא נראה קצת חושש כשידיד שלי התקרב אליי ממש, כאילו הוא הולך לנשק אותי. זה היה נחמד. יש סיכוי שהיום אני אמחק משהו מהרשימה שלי, הקטע עם הנעליים הפתוחות... אח, אני לא יודעת אם אני מוכנה לזה בינתיים. זה אולי נשמע לכם מטופש אבל זה קשה לי. ובאופן רשמי סיימתי עם ע"ש, ובשמו האמיתי, עמית. זה היה צריך להגמר בשלב מסויים, רק חבל שלא נגמר קודם. אה, גם הציגו תמונה שלי מול כל השכבה כחלק מסרטון, זה היה כל כך מביך לעזאזל. בסה"כ היה יום בסדר, ועכשיו חופש גדול!

זה היה יכול להיות נחמד להיעלם לזמן מה, לא להיות תלוי באף אחד, לא להיות תלוי באנשים. אני מתגעגעת לספרים. אני לא קראתי ספר כבר המון זמן, השנה אני באמת נשחקתי מכל בחינה. פעם קראתי ספר כמעט בכל יום. ספרים זה דבר די מופלא, זה כאילו להסתכל אל תוך הנשמה של מישהו ולהרגיש אותה מסתכלת בחזרה. אני אוהבת את הריח של הדפים ולהרגיש את הדיו המוטבע על הנייר. הלוואי שהיה לי רעיון לספר. 

לפעמים אני מרגישה כאילו אני בן אדם נוראי, בגלל מחשבות שעוברות לי בראש, מחשבות כעוסות. אני לא יודעת מאיפה הן באות, ממקום אפל של מרמור או של קנאה שאוכלת אותי, שלא ידעתי שקיימים בכלל. אני יודעת שאני לא באמת בן אדם נורא, שלכולם עוברות מחשבות כאלה או אחרות בראש, מחשבות גרועות אפילו יותר אבל עדיין, קשה לי להתנתק מזה. הייתי רוצה לחיות אחרת, הייתי רוצה עוד הזדמנות.

אני ממש אוהבת את אתגר קרת, יש לו סיפורים נהדרים, אחד מהאהובים עליי זה הסיפור "צינורות". אני אוהבת אותו במיוחד.

"כשהסתכלתי עליו מושלם, ומחכה לי, נזכרתי במורה שלי לסוציולוגיה שאמרה פעם, שהאדם הראשון שהשתמש במקל לא היה החזק ביותר בשבטו, או החכם ביותר, הם לא היו צריכים מקלות, אלא פשוט זה שהיה זקוק למקל יותר מכולם כדי לשרוד ולחפות על חולשותו. אני לא חושב שהיה אדם בעולם שרצה להיעלם יותר ממני, ובגלל זה אני המצאתי את הצינור. אני ולא המהנדס הגאון ההוא מהטכניון שמנהל את המפעל." זה כנראה אחד מהציטוטים האהובים עליי משם. לעיתים הוא מתאר את איך שאני מרגישה כלפי העולם בצורה מושלמת. הוא לא מציג את זה בצורה עצובה, או טרגית, אלא כהעדפה. מה שמזכיר לי ששכחתי לספר לכם, התחלתי מחברת של סיפורים קצרים, אני כותבת שם כל מיני סיפורים שמוצאי חן בעיניי. אני לא חושבת שאתמיד בזה אבל זה מוצא חן בעיניי. מצד שני, לא חשבתי שאצליח להתמיד גם כאן..

נראה לי שזה עלול להוות טריגר//

יש לי ידיד שתמיד נדבק אליי, הוא אומר לי שאני חמודה ויפה, הוא מחבק אותי כל הזמן ונוגע בי למרות שאני אומרת לו להפסיק. אני בדרך כלל מצליחה להתחמק מזה, אבל אני משתדלת להיות ישירה ותקיפה איתו כדי שלא תיווצר אי הבנה. אומנם אני לא עשה את זה באותו הרגע, אלא מאוחר יותר מסבירה לו שאני מרגישה לא בנוח, שאני מרגישה מותקפת. הוא לרוב רק עושה לי פרצוף נעלב ומשתמש בקלף הרגשות אשם שאין לו. זה בדרך כלל לא כל כך נוראי, יותר כמו אי נעימות רגעית ועצבים שחולפים במהרה, אבל היום זה עבר את הגבול. אני הוא וחברה שלי הלכנו חזרה הביתה, אחרי שכל היום ישבנו בשמש כי כולם מבריזים בשבוע האחרון ללימודים. סיפרתי להם משהו חמוד שהכלב שלי עשה, הוא אמר לי שהכלבים דומים לבעלים שלהם ושהוא חמוד כי אני חמודה, אני רגילה לזה אז פשוט התעלמתי ממנו והוא הדביק לי נשיקה, זה היה רק על הלחי אבל נ ש י ק ה, זה היה מזעזע. הרגשתי חסרת אונים ופגיעה. לרגע תהיתי גם אם אני מתעסקת עם אנס פוטנציאלי, תקראו לי מגזימנית אבל אחרי כל השיחות שלנו על זה שהוא צריך ללמוד להבין שיש דברים שלא נעימים לנו, שהוא צריך ללמוד לקבל לא, הוא עושה דבר שכזה, המסר לא הועבר. תהיתי גם אם יש לי סיכוי מולו בכלל, הרי הוא פי שתיים מהגודל שלי. אחרי שהוא הדביק לי את הנשיקה על הלחי הוא פרץ בצחוק, הוא ראה שלא צחקתי, הוא כנראה ציפה שאהיה משועשעת אבל הייתי מזועזעת. לא שזה הפריע לו. זה גרם לי להרגיש נורא.

-נערך-

בהמשך הערב הוא הדביק לי עוד נשיקה, אחרי שאמרתי שלו שיפסיק ושזה לא נעים לי. הוא הגיב "זה כיף לי כי את שונאת את זה." אני שונאת אותו.

אני רוצה לדעת מה קורה בראש של ע"ש, עוד מעט הלימודים נגמרים, עוד שנה עוברת והמילים ביננו נשארות תלויות באוויר. קשה לי עם הידיעה ששום דבר לא יצא מזה, קשה לי לוותר על זה, לוותר עליו. אני יודעת שאני צריכה כי לעזאזל כמה עוד אפשר להמשיך ככה? אבל זה המבט שלו והחיוך הקטן שהוא זורק לעברי בכל פעם שהעיניים שלנו נפגשות שכובשים אותי כל פעם מחדש. אני חייבת להפסיק להסתבך עם המחשבות שלי, גם כשאין לי עם מה להסתבך אני מסתבכת עם עצמי. אפילו עם אוהד הסתבכתי ולו יש חברה, אין לי מה להסתבך איתו, אבל לעזאזל הוא כל כך חמוד ומתוק שהייתי מתחתנת איתו בשנייה. הביטחון העצמי והרוגע שהוא משדר גורמים לי להרגיש נינוחות כזאת שאין לי עם אף אחד אחר. הוא מתעניין בי וצוחק מהבדיחות הגרועות שלי, הוא יכל להיות הבחור המושלם אבל אני צריכה לשמור ממנו מרחק, חוץ מזה אני די בטוחה שחבר שלו בקטע שלי . ואוהד הוא מהחברים הנאמנים והטובים האלה שלא יעשו דבר רק למקרה שזה יפגע בעקיפין במישהו בכלל, שלא נדבר על חברים שלו. הוא גם גר יחסית רחוק ובטח לא יצא מזה שום דבר אז למה אני חושבת על זה בכלללללללללל, שמישהו יעצור אותי.