לחשוב בקול רם

היום כעסתי

אבל עכשיו אני כבר לא כועסת

אני בסדר

הלוואי שהיו לי עוד דברים לכתוב עלייך, אני יודעת שבקרוב אשכח את כולם. מעניין אם שמת לב לכמה מצאת חן בעיניי, לא יודעת עד כמה זה יהיה רלוונטי בעוד כמה חודשים, כשניפגש. מעניין אם אי פעם תדע שאהבתי אותך. זה הכי מהר שאי פעם אהבתי בימיי, הלוואי שיכולתי להסביר את זה. אני מניחה שלפעמים אתה לא צריך להכיר בן אדם כל כך הרבה זמן בשביל שבאמת יהיה אכפת לך ממנו. אני אוהבת את זה שאמרת לחברה שלי שאני ממש חמודה, אבל לא הוספת איזה מילה רעה רק בשביל לפתח שיחה. מעניין איך הגעתם אליי, וגם לאן השיחה המשיכה ממני? בכל הפעמים ששיחקתי לך בשיער, אמרת לי שהיה לי מבט כזה בעיניים. אתה צחקת, אמרת לי שזה קצת הלחיץ אותך. אני מניחה שלעולם לא אדע על איזה מבט אתה מדבר, כי עוד לא יצא לי להסתכל ככה על אף אחד אחר.  הכל יהיה שונה בעוד כמה חודשים. 

״אני עושה צלקות לעצמי ממקומות שארצה לזכור.״ הוא אמר לי. ״ מקומות שנהנית בהם, אני בדרך כלל יוצא עם צלקת בכל מקרה, אז חשבתי לעצמי - למה לא?״ הוא התחיל לקלף פצע ישן, בזמן שהוא ישב לידי. ואנחנו אכלנו דשא ביחד שנייה לפני. לא התכוונתי באמת לעשות את זה אבל הוא הסתכל עליי, במבט מהסוג הזה שהיה גורם לי גם לקפוץ מצוק אילו היה רוצה בזה. והוא נשמע כמו ילד קטן שמבקש סוכריה. והוא אמר לי, נעשה את זה ביחד. אני מודה, זה כנראה הדבר הכי אידיוטי שעשיתי בחיים, אבל אני מניחה שאני שמחה שזה היה איתו. הייתי עושה הכל לו רק ביקש, רק כי הוא כזה נהדר. הייתי רוצה לדבר איתו עכשיו. הוא עושה לעצמו צלקות, אני עושה לעצמי זכרונות. אני מניחה שזה פחות או יותר אותו הדבר - זה עדיין כואב כשחושבים על זה.

ידיד שלי ממש חוצפן. 

אני לא יודעת אם זה כי הוא עושה מתעלם מבקשות לגיטימיות ביותר באופן תמידי, בכוונה, כשהוא יודע שזה מעצבן אותי.(כמו להפסיק לשאול אותי על הגירושים של ההורים שלי) או זה שהוא תמיד מתנהג כאילו הוא מושלם ויודע יותר טוב מכולם בכל נושא שיש, ומתעקש לדחוף את דעתו המאוד לא רצויה לכל שיחה במטרה להעלות את עצמו ולגרום לאחרים להיראות טיפשים, גם אם זה לא ככ עובד.(אני חושבת שאני מבינה קצת יותר ממנו בגוף הנקבה, אחרי הכל.) 

אבל אני חושבת שאם נשלב את שני הדברים האלה, ופשוט נקרא להם חטטניות(בשילוב עם דעתניות, אבל דגש על חיטוט.) ונוסיף לזה את השיחה שהייתה לי איתו היום -

אני: ״אני חושבת שמילה קוניס ממש יפה.״

גל(הידיד המעצבן שלי): ״את כל כך ביסקסואל.״

אני: ״אני די בטוחה שהייתי מודעת לזה עד עכשיו אם כן הייתי, אבל נכון לעכשיו עוד לא יצא לי להימשך מינית לבנות.״

גל: ״אני לא חושב שהיית יודעת, את ביסקסואל.״

אני: ״אני חושבת שאני יודעת יותר טוב ממך לגביי.״

גל: ״לא, את לא.״

פשוט רציתי לתת לו בוקס.

אני לא מגדירה את עצמי, אז מה לעזאזל גורם לך לחשוב שהזכות ניתנת לך? אין לי כרגע פקפוקים בזהות המינית שלי וגם במידה וכן היו לי, הם לא היו עניינך. חתיכת ראש ביצה.

חוץ מזה, ממתי להעריך מראה אסתטי של מישהו מעיד על נטייה מינית? ממתי משהו בכלל מעיד על נטייה מינית? לפעמים סטריוטיפים שולטים לנו על המחשבה. יש אנשים שאפילו לא שווים שאתווכח איתם. 

הייתי בשטח חמישה ימים, הטיול היה פשוט רכבת הרים רגשית עצומה. אני ממש הפתעתי את עצמי שם. היה שלב מסויים שבו פשוט הסתובבתי בלי חולצה כי היא הייתה ממש רטובה והייתי חייבת לייבש אותה. אהבתי להיות בלי חולצה, הרגשתי בטוחה בעצמי בטירוף. הרגשתי יפה, מצחיקה, הרגשתי פשוט שמחה. היו אנשים שהסתכלו עליי, ובדרך כלל אני חושבת שזה אומר שיש לי משהו על הפרצוף, אבל לא הפעם. למען האמת, זה ממש החמיא לי שאנשים תקעו בי מבטים. היו כמה אנשים שהתחילו לדבר איתנו רק בגלל זה, או אנשים שגרמתי להם לסובב את הראש. מצחיק אותי שהסכמתי להסתובב בלי חולצה, אבל לא בלי נעליים. מדהים איך שהערות של אנשים עושות את ההבדל. פגשתי כמה אנשים ממש מתוקים. ולמרות התמוטטות העצבים שלי, הכעס והתסכול שהצטברו בטיול ויוצאים עכשיו לאוויר, אני שמחה שיצאתי. בהתחלה לא ידעתי על מה לדבר עם אנשים, אבל אני חושבת שהסתדרתי עכשיו. כי בסופו של היום, זאת רק אני כאן. אני והשתיקה הכבר לא כל כך מביכה פתאום.

אני מרגישה מאוסה המון פעמים

כאילו לאנשים אין כל כך כוח אליי אבל לא נעים להם להגיד 

לפעמים חברה שלי אומרת בצחוק שהיא לא מבינה למה היא חברה שלי ושנמאס לאנשים ממני אחרי 10 דקות, ואני יודעת שהיא רק צוחקת, כי בסופו של היום היא תמיד הייתה שם בשבילי. אבל הקול שלה מהדהד בראש שלי ברגעים קשים.

כי לכולם יש את הקטע שלהם, חוץ ממני.

אולי הכל בראש שלי.

ואני הבן אדם היחיד שנמאס לו ממני

אבל אני מניחה שזה יגיע לכולם בשלב מסויים.

אולי אם החברים שלי היו יודעים המצב היה שונה

כי אולי דיכאון הוא כמו אחד מהדפוסים הרעים האלה,

כמו אנשים שלועסים חזק ואתה לא שם לב לזה עד שמישהו אומר לך, אז ככה.

אבל לא נראה לי שהם היו מאמינים לי.

חברה שלי תמיד אומרת לי שאני שקרנית טובה, היא לא יודעת עד כמה.

אמא שלי שאלה אותי מה עובר עליי בזמן האחרון, לא הגבתי. בעיקר כי כעסתי, אבל גם כי ידעתי שהיא לא תאהב את מה שיש לי להגיד. הסתכלתי עלייה ואמרתי לה שאני מצטערת שבתוך הראש שלה זאת או הדרך שלה או שום דבר בכלל, אז היא שאלה אותי מה הדרך שלי, לא ידעתי מה להגיד, אבל עכשיו אני יודעת. הדרך שלי זה להיות נחמדה לאנשים גם כשהם חרא אליי, הדרך שלי היא לקבל אנשים כמו שהם, הדרך שלי היא להגיד את דעתי הכנה, הדרך שלי היא לאכול חרא מאחרים אבל להפנות את הלחי השנייה, הדרך שלי היא הדרך שלי. ופעם הייתי גאה בה. אבל בלב שלם אני יכולה להגיד, שהדרך הזאת מעולם לא השתלמה לי. הדרך הזאת גרמה לאנשים לזלזל בי, להתעלם ממני, להיות אכזריים ולנצל אותי. החלטתי לשנות אותה, אחרי הכל למה לבזבז זמן בלהיות נחמדה כשכולם רודפים אחרי המגעילה? למה לבזבז זמן בלקבל אחרים אם אף אחד לא מקבל אותי? למה לבזבז זמן בלהגיד את דעתי אם אף אחד לא שומע?

למה להמשיך לחיות אם אין בשביל מה? 

"אבל היה בה חלק שתהה מה יקרה אם תגלה את הסוד: שבבקרים מסוימים קשה לה לצאת מהמיטה ולעטות חיוך של מישהי אחרת; שהיא תלויה באוויר, מתחזה שצוחקת מכל הבדיחות הנכונות ולוחשת את כל הרכילויות הנכונות ומושכת את הבחור הנכון, מתחזה שכבר שכחה כיצד להרגיש אמיתית...שביסודה לא רוצה להיזכר, כי זה כואב אפילו מהמצב הנוכחי."

יש לי קטע עם ציטוטים, כמו ששמתם לב. אני ממש אוהבת את זה, את הדרך שבה רגש יכול להתבטא בכמה משפטים קצרים. אני מניחה שזאת לא דרך מרשימה במיוחד להתחיל מכתב. אבל אין לי ניסיון בזה. אבל אני מרגישה כאילו אני חייבת כמה הסברים. הכוונה שלי הייתה לכתוב משהו ארוך ומרגש, רציתי שתהיה לי סיבה עמוקה כזאת, שאנשים היו יכולים להתחבר אלייה. אבל אין לי. אני פשוט, באמת ובתמים - עצובה. הכל מעצבן אותי, הכל מרגיז אותי. אני מרגישה מגעיל בתוך הגוף שלי. יש אנשים שאומרים שהתאבדות לא מונעת מהמצב להחמיר, אלא מחסלת את האפשרות שהמצב אי פעם ישתפר. אבל יש אנשים שאומרים שאבטיח לא טעים, אז למדתי שאי אפשר להסתמך על זה.

אני לא יכולה לתאר לעצמי תקופה שבה אהיה מאושרת, לא משנה כמה המצב ישתפר. זה פשוט משהו שתמיד שם. קול כזה מאחורי הראש שלי שרואה את הצד הכי גרוע בכל דבר. זה פשוט לא כיף לי יותר, לחיות. מיציתי את זה.

תקראו לי אנוכית, תקראו לי מטומטמת, זה לא משנה יותר.

אני מרגישה כאילו ביליתי את כל החיים שלי במחשבה על מה אנשים אחרים חושבים עליי, אז החלטתי לא לחשוב יותר. אני רוצה להגיד שאני מצטערת, על כל כאב הלב שגרמתי, על כל הדמעות, על התחושה הזאת של חוסר אונים שאני יודעת כמה היא נוראית, כמה קשה לחיות איתה. אני כל כך מצטערת על זה שלא אמרתי תודה, או סליחה ולבריאות כשהייתי צריכה. אני מצטערת אם זה נראה כאילו לא הערכתי, או לא התייחסתי ואם גרמתי למישהו להרגיש לא טוב עם עצמו, כי אני בספק אם מישהו מכיר את ההרגשה הזאת טוב כמוני.

אבל במבט לאחור, הכל נראה פשוט יותר עכשיו. כשהייתי קטנה היה חשוב לי להשאיר חותם, אני חושבת שבמובן מסויים השארתי. חבל לי שלא הייתי כנה יותר, יש כל כך הרבה אנשים שפגעו בי והמשיכו לחיות בתחושה שהם חבריי. תשימו לב למה שאתם אומרים לאנשים, בבקשה. וגם תגידו לאנשים כשהם נהדרים, תעשו את מה שאני אף פעם לא עשיתי.

כי בסופו של דבר, הייתי הסוכר שנשאר בתחתית הכוס. ואני בסדר עם זה.

"ילדים שלא משתלבים הופכים פתאום על-אנושיים. הם מסוגלים להעלם, גם כשנדמה שהם עדיין שם. הם מסוגלים לצרוח בלי שאיש ישמע. הם היצור שהיה פעם נורמלי, אבל לפני זמן רב כל כך, שהוא כבר לא זוכר איך הרגיש אז."

אני הייתי ת', תודה.

רבתי מכות עם אחותי על מסטיקים.

היא תקעה בי ציפורניים ועכשיו רואים את העצם ביד שלי ואני מדממת

נראה לי שזה שורף לי

התכוונתי ללכת לישון, אבל עכשיו אין סיכוי.  

ואני חושבת שהיא תהרוג אותי יום אחד, אולי היום אם אני ארדם.

אפילו לפני שאהרוג את עצמי. 

חם לי, אני חושבת שזה בגלל שאני כועסת

לא על מישהו אמיתי, אלא רק על עצמי, שהרשיתי לעצמי לחשוב שמישהו העדיף אותי על פנייה. אני כל כך סתומה.