לחשוב בקול רם

ספטמבר לא היה חודש טוב בשבילי.

אני רק מחכה לחורף שיבוא שוב, שהשורטים יתחלפו בסוודרים, לצמות ארוכות. בחיים לא רציתי שחודש ייגמר כמו שאני רוצה עכשיו, אני מרגישה כאילו אוקטובר עוד עלול להביא איתו דברים טובים. ומי יודע, אולי אני אקבל את השפיות שלי בחזרה בין היתר - או יותר טוב, אאבד אותה לחלוטין. חוסר מודעות לדבריי ומעשיי זאת כנראה המתנה הכי טובה שאני יכולה לבקש ליום ההולדת, שמגיע בקרוב.

אבל אם אני לא יכולה לקבל את זה, אז אני מקווה שלפחות יירד גשם, כדי שאוכל לשבת בחוץ בין כל הטיפות עד שאחטוף דלקת ריאות כמו שכבר קרה בעבר. כי הגשם.. הגשם כבר עושה את שלו. ולגשם לא אכפת אם אני עצובה, או שמחה, הוא פשוט יורד.

כשהייתי קטנה אמרו לי שגשם זה בעצם דמעות של מלאכים, אבל זה רק גרם לי לאהוב אותו יותר. הלוואי ויום אחד גם אני אהיה טיפת גשם שיורדת מהשמיים, זה הכי קרוב למלאך שאי פעם אהיה.

https://www.youtube.com/watch?v=jVO8sUrs-Pw

תמיד אחרי שהכל נהדר מגיע הרגע שבו אני מתחילה להתמרמר.

אולי זה כי אני תמיד נתפסת על דברים שעושים לי רע.

ואולי זה מגיע לי.

כי כשהוא רצה אותי, אני לא רציתי אותו. אחרי כל כך הרבה זמן שכן. והתנהגתי אליו בדרך שגורמת לי להתפלא שלא ירד לו ממני עוד אז. כי עכשיו כשאני חושבת שהוא רוצה אותה, אני רוצה שישים לב אליי, אני רוצה שיסתכל עליי בדרך שלפני שנתיים חרפנה אותי. ואני לא מאמינה שלא ראיתי את זה קודם, את הצורך האובססיבי שלי למצוא מישהו שירדוף אחרי בזמן שאני רודפת אחרי מישהו אחר. כי זה תמיד נחמד לראות שיש מישהו מאחורייך בזמן שאתה רץ, ככה שאם אתה מתעייף אתה יכול לרוץ ביחד איתו. אבל בזמן שאני התעייפתי הוא עקף אותי. ונמאס לי כבר מהשיטה שלי, של להרים ידיים ברגע שהמצב נהיה קצת קשה, ברגע שמשהו לא הכי מתאים לי. ברגע שמשהו או מישהו דורש קצת מאמץ, אני מוותרת. אבל לא הפעם. הפעם אני הולכת לתפוס אותו, לא לעקוף אותו. אני הולכת לרוץ מהר, עד שאני ארוץ ביחד איתו. בתקווה שאף אחת לא תגיע אליו לפניי, כי אולי יש אנשים ששווה לרוץ בשבילם.

והוא שונה, חבל שרק עכשיו הבנתי את זה.

אני מפסיקה להיות פחדנית, אני מפסיקה לחכות שמישהו יבוא לקראתי.

אני מתחילה מחדש

אני אוהבת לשמוע אנשים מדברים על אנשים שהם אוהבים.

אני אוהבת לשמוע אנשים מספרים על שקיעות וגלקסיות בעיניים של אנשים.

לשמוע על איך הכוכבים נאנחו בכל פעם שהוא חייך,

לשמוע על איך השמש פתאום נראית קצת פחות זוהרת לידה.

אני אוהבת שמספרים לי סיפורים על אנשים שגורמים לירח לקנא.

לשמוע שיש מישהו ששמח שהעולם החליט שהוא לא יכול להתקיים בלעדייך.

אני אוהבת לשמוע על אנשים שהם סוג של קסם,

שהעולם נהיה עכור שהם עצובים.

אנשים מהסוג הזה שטיפות מים נופלות מהשמיים רק בשביל לראות אותו מקרוב,

שקרני השמש מגיעות לכדור הארץ רק בשביל הניסיון הקלוש לגעת בה.

ואם יש למעלה איזה מישהו, אז הוא יודע שלאנשים האלה לא מגיע להיות לבד,

או להרגיש לבד, אפילו לחלקיק שנייה קטן.

וכל כך הייתי רוצה להכיר עוד אנשים כאלה,

כמעט כמו שהייתי רוצה

להיות אחת.

פעם(עד אתמול ליתר דיוק) חשבתי שאי אפשר לקבל את הכל טוב, ושאחרי שמשהו טוב קורה משהו רע חייב לקרות. כי ככה העולם עובד, אי אפשר לקבל הכל מתוק גם אם ממש רוצים, גם אם ממש מגיע לכם. ובמשך הרבה זמן, החיים שלי באמת עבדו ככה. אבל אולי הסתכלתי על זה לא נכון. כי אולי החיים הם בעצם כמו ציפור קטנה שמחליטה לעוף אל מעבר לים, למרות שהמון ציפורים עושות את זה, זה קשה בשביל ציפור כזאת קטנה. וכל יבשה היא משהו טוב, והציפור הזאת עפה במשך כל כך הרבה זמן, אבל היא לא רואה שום יבשה באופק, והיא כל כך מרוכזת במציאת יבשה, שהיא שוכחת להעריך כמה יפה הים. וזה מצחיק, שדווקא שהציפור הזאת לא התכוונה למצוא יבשה, היא בסוף מצאה - וטיילה בכל העולם. לפעמים אני גם רוצה להיות ציפור קטנה.

(אולי אני צריכה להפסיק עם דימויים של חיות/חרקים.)

אתה לא מסוג הבנים הזה אבל לפעמים הייתי רוצה שתחבק אותי. שתגיד את השם המלא שלי, כי אני ממש אוהבת שאתה עושה את זה. אבל אל תגיד שום דבר אחר כך, פשוט תחייך אליי. כי אתה תמיד הורס את זה איכשהו, כמו היום לדוגמה כשתהית בקול איך השם משפחה שלי כל כך מרוקאי כשאני נראית כל כך אשכנזייה. אנשים תמיד עושים לי את זה, אבל אין לי אפילו צד אשכנזי. אני לא מבינה את זה. ולעזאזל, לא ידעתי שמישהו יכול למצוא חן בעיניי באותה מידה שאני לא סובלת אותו. פעם חשבתי על עצמי שאני פחדנית, אבל אולי כולנו פחדנים, פשוט יש כאלה שרואים עליהם יותר.

אם הייתי עכביש, אני הייתי עכביש בודד, עכביש בודד וצמחוני. אחד כזה שטווה את החוטים שלו רק בשביל לתפוס כמה חברים, הייתי יושבת ומחכה. הייתי צופה בימים עוברים, בעונות מתחלפות, הייתי צופה במיליוני שקיעות, באלפי אנשים. הייתי צופה בהכל ובכולם, מחכה לעכביש הזה שיגיע ושיהיה חבר שלי. אבל למרות כל הציפיות, העכביש לא הגיע, עד היום שבו הסתבכתי בחוטים של עצמי. אבל במקום להציל אותי, העכביש החליט לאכול אותי כי אנחנו עכבישים, אחרי הכל.  ואולי יש כאלה שיחשבו שזה עצוב, אבל העכביש שהייתי חי חיים מלאים, הוא צפה במיליון שקיעות, בציפיה לעכביש שיגיע, בלי לדעת שהחיים שלו בלי העכביש נהדרים כמו שהם. החיים עם העכביש האחר לא היה כמו שהוא ציפה שזה יהיה. ולמרות הכל, העכביש היה מאושר.

התחלתי לכתוב על כמה השנה הזאת הייתה גרועה, אבל אז התחרטתי. כי למרות שהשנה הזאת מנצחת את כל השנים הקודמות ותופסת את המקום הראשון ברשימת השנים הגרועות בחיי, היא גם תפסה מקום מכובד למדיי ברשימת השנים הכי טובות. אז אני חושבת שזה לא יהיה נכון לדבר על כמה שהשנה הזאת הייתה גרועה בהתחשב בכל הדברים הטובים שקרו בה. 

אם יש משהו שלמדתי השנה זה שלתכנן תוכניות זאת הדרך הכי טובה להגיע הכי רחוק מהמקום שאליו רצית להגיע, אבל אולי תגלה שהמקום שהגעת אליו הוא הכי טוב בשבילך. כי למרות שלא הגעתי לאן שרציתי להגיע, תמיד הגעתי למקום שהייתי צריכה. ועד עכשיו, לא באמת הבנתי את המשפט הזה. למדתי שתזמון זה פחות או יותר הכל בחיים, ולא משנה כמה מנסים או רוצים התזמון לא תמיד יהיה נכון, אבל זה בסדר. ואם יש משהו מהשנה שממש הייתי רוצה לזכור זה שכל ההחלטות הקטנות בחיים, כל האנשים האלה שאתה פוגש, כל רגע ורגע, הכל בסוף נהיה הגיוני. גם אם באותו רגע זה לא מרגיש ככה, גם אם אתה לא מתאר לעצמך שהבן אדם הזה יהיה כל כך חשוב לך, גם אם אתה פוגש אנשים בפעם הראשונה וזה מרגיש כאילו עבר כבר נצח, הכל בסוף מוביל לדבר אחד גדול שבסופו של דבר תוכל לכתוב עליו בבלוג שלך.

אני חושבת שאם מישהו היה מספר לי לפני שנתיים שככה החיים שלי יראו, סביר להניח שהייתי צוחקת לו בפרצוף. כי זה כל כך שונה ממה שרציתי בשביל עצמי. ולא הייתי מוותרת על שום דבר, אפילו על הרגעים הרעים ביותר, אפילו על הרגעים שבהם שנאתי הכל ואת כולם. כי הרגעים האלה, הם הרגעים שהפכו את הרגעים הטובים לטובים כל כך, ובין היתר את השנה הזאת לאחת מהטובות שהיו לי.

אני חושבת שזה מדהים, איך שום דבר בסוף הוא לא מה שציפית שיהיה. אבל זה בסדר, כי זה אפילו טוב יותר. 

אז אני מאחלת לכולנו שנה טובה וחג שמח.

יש לי חברה שהיא מושלמת.

היא חכמה, היא יפה, היא ידידותית, היא די משעשעת, היא יותר גבוהה ממני, יודעת להחזיק שיחה. מושלמת, הבנתם. ועל פני השטח - אין סיבה שמישהו יעדיף אותי על פנייה. אבל זה איכשהו יוצא שכן. כי בחבורה של ה20 אנשים שלומדים איתי בבית הספר ואני מחשיבה כחברים, מכל ה20 אנשים האלה, רק אחת בחרה בה. רק אחת. למרות שהיא ציפתה שיבחרו בה יותר. אבל כל מי שרציתי שייבחר בי, בחר בי. וחוץ מהם, בחרו בי עוד. בחרו בי. ובעוד שאני כותבת את זה אני חושבת על כמה שוויצרית אני בטח נשמעת, אבל אז אני נזכרת שאין לכם מושג מי אני. ובכל מקרה, מותר לי. זה נחמד לא להיות האפשרות השנייה מידי פעם. ואולי היא באמת מושלמת, אבל מי אוהב מושלם בכל מקרה?

פעם חשבתי שאני יפה.

עד שילד אחד שכבר עזב את בית הספר סיפר עליי בדיחה.

כי הייתה מישהי יפה אחת, ששני ילדים מהכיתה חשבו שאני ממש דומה לה. אז הוא אמר שהיא כמוני, רק יפה. והוא צחק, גם הם צחקו. אחרי זה, הוא הוסיף את המילה "סתם", כאילו עכשיו הכל בסדר. אבל למרות שהוא לא התכוון לפגוע, כי הוא לא ידע שאני מקשיבה, אבל זה פגע. ו"סתם" לא בדיוק תיקן את ההרגשה שלי.

אני יודעת שזה נשמע מטופש,

ואולי זה כן.

אבל אני לא יכולה לשכוח את זה.

זה היה גם היום שבו ההורים שלי התגרשו באופן רשמי, וידעתי שאם אני אספר לו את זה הוא בוודאי יתבייש, כי הוא בעצמו ילד של גירושים. ובאותו רגע, היה קול קטן בי שרצה לצרוח עליו את זה, לעשות מהומה כמו שאני אף פעם לא מרשה לעצמי. קול אחד קטן בי שאמר לי שזה בסדר להתמוטט עכשיו. לעזאזל, ממש רציתי להתמוטט. ולמרות כל מה שאומרים, אני לא חושבת שלהראות רגישות זאת חולשה, אני חושבת שמספיק שתראה את ההשלכות של המילים שלך על בן אדם אחד בשביל שזה לעולם לא ייקרה שוב. באותו הרגע, רציתי להיות הבן אדם הזה בשבילו. 

ולמרות שזה רק בן אדם אחד, אני לא יכולה אלא לחשוב לעצמי כמה זה לא פייר שיש אנשים שאף פעם לא ירגישו כמו שהוא גרם לי להרגיש. כמה זה לא פייר שהוא אף פעם לא ירגיש ככה. וזה לא כי האנשים האלה מושלמים, או מדהימים ביופיים אבל פשוט ככה זה. כי תמיד יש את האנשים האלה שמקבלים יותר, ואנשים שמקבלים על הראש.

זה פשוט לא פייר,

אבל אמרו לי השבוע אמרו לי שלא פייר מת מזמן.

אני לא יודעת איך לבטא את הרגשות שלי יותר פאק איט.

אולי אני בעצם אני לא כל כך שונה פרפר שבילה את כל חייו במחשבה שהוא לא יכול לעוף, כי כולם יכולים לעוף ביום אבל הוא יכול רק בלילה. או מגחלילית שיכולה להאיר רק ביום. אני מנסה להתאים את עצמי באופן בלתי פוסק לאנשים שבעצם לא מתאימים לי. והאמת היא שבזמן האחרון, יש לי את אותה התחושה של הערב הזה בטיול שירד עליי גשם בחוץ במשך כל הלילה. התחושה הזאת שהשמש לא תעלה אף פעם, ובו זמנית מין תקווה קטנה שבאה רק כשאנשים מיואשים באמת. למרות שאני יודעת שכשהשמש תעלה כולם יעופו, ואני אשאר לבד. כי זה עכשיו או אף פעם. אולי אני סתם מחפשת דרך מתחוכמת להגיד שנמאס לי לחיות לפי הציפיות של אחרים. וזאת אשמתו, כבר נמאס לי מלחכות למשהו שאף פעם לא מגיע. רציתי שתעוף ביחד איתי, אבל אתה יותר בקטע של להשאיר את זה ככה. ואולי גם בקטע של החבר הכי טוב שלך, מי יודע. חלון ההזדמנויות שלך נסגר, זה עכשיו או אף פעם. אני בסדר עם לעוף לבד.

רציתי לכתוב פוסט תלונה אבל אז זה קרה.

נכנסתי לחנות של לוחות שנה, אבל המוכר נראה לי עצוב. ואני חושבת שרק מהסתכלות על בן אדם אתה כבר יודע עליו הכל. וכשהסתכלתי על המוכר, ידעתי שהוא מאמין באנשים. וזה לא משהו שהוא עשה או משהו שהוא אמר, פשוט היה משהו בו ובזה שכל לוחות השנה מסומנים על היום הלא נכון, בחודש הלא נכון. וחשבתי על איך אולי מישהו עזב אותו ביום הזה ופגע בו עד עמקי נשמתו, עד שהיה לו קשה להאמין. ושעדיין קשה לו.

חשבתי על כמה זה נורא שהוא יושב כל היום ובוהה בתאריכים, בזמן שלא יחזור עוד לעולם. קשה לי לחשוב על משהו כל כך פשוט שיכול לדכא יותר מלוח שנה. חשבתי על איך שהוא החליט למכור לוחות שנה, כי אולי בעצם לוחות השנה שלו הם פיסות קטנות של אמונה שהוא מחלק. כי זה קשה להאמין, ועוד יותר קשה כשאתה עושה את זה לבד. אבל זאת הדרך היחידה שלנו להתקדם בחיים, כי אי אפשר לעצור, אפילו לא לרגע אחרת אתה תקוע לנצח.

אני מניחה שמגיע שלב שבו זה כבר לא משנה כמה חרא ספגת, כי כולנו בסוף חוזרים לאותה הנקודה, לא משנה כמה אנחנו מצליחים, כמה מנוסים, כמה חכמים או כמה יפים.ובסופו של דבר כל מה שנשאר לנו זה להחזיק בפיסות הקטנות שלנו של אמונה, ולקוות. כי אנחנו לא מכירים משהו אחר. אבל למרות הכל, ריחמתי על המחשבה על האיש הזה, כי אולי בשבילו כבר מאוחר. והלוואי שהיה יודע שרגעים מאושרים חיים בתוכנו לנצח, אבל לוחות שנה מסיימים בפח. אולי כדאי לו להחליף לשעונים.