ברגע שהרגשתי את זה, לא יכולתי להתעלם מזה.

ציוץ הציפורים לא היה עליז כתמיד, ונחירתו הקבועה של אבא, שאותה אני יכולה לשמוע ביום שבת - היום שבו כולם מתעוררים מאוחרת, לא נשמעה.

קמתי ממיטתי ויצאתי מהחדר. שני התאומים הקטנים שלי, לא היו במיטות. מייקי ישב ליד השולחן וצייר, מה שכבר אמר לי שמשהו לא טוב. ועוד יותר לא טוב, ג'יין לא הייתה בחדר בכלל!

בדאגה רצתי לחדר של אמא ואבא. אמא הייתה שם, כנראה ישנה, ואבא לא. רגע, מה? מה זה?

התקרבתי למיטה כשראיתי כתם אדום. לפני שקפצתי למסקנות, הרחתי את הכתם - יש לו את הריח. סובבתי את גופה של אימי ששכבה על הבטן והיה שם את אותו כתם אדום - כמו שחשדתי. התחלתי לבכות.

התלבשתי בבגדים נורמליים ויצאתי מהבית. רצתי, פשוט רצתי. זה נראה שלעולם אין סוף. אני ממשיכה לרוץ כל כך הרבה עד שאוזל לי הכוח ואני מתיישבת על ספסל.

"מה עושה נערה יפה כמוך ברחוב?"

"אין לי כוח, הנרי"

"נו, אבל מה את עושה?"

"סתם, רצה"

"בלה? רצה? אם כבר את צריכה לעלות במשקל, לא לרדת, יא שטוחה!" אמר וצחק.

"זה לא העניין. ובתשובה לשאלתך - כן, אני כן צריכה לרדת במשקל"

"תקשיבי, בסוף את תהיי מופרעת אכילה או אנורקסית או משהו"

"אם כבר אז בעלת הפרעת אכילה, ולא מופרעת אכילה, ואני לא! זה לא אני מדברת, זה המשקל"

"טוב, אז למה את רצה?"

שתקתי. ידעתי שברגע שאני אדבר אני לא אוכל להפסיק לבכות.

הוא לפתע התחיל לרוץ לכיוון הבית שלי. מסתבר ששכחתי לנעול והוא נכנס נסער הביתה, כאילו שידע מה לחפש. הוא רץ לחדר של הוריי וראה את הדם. הוא הסתכל אליי בעיניים עצובות ואמר: "מצטער", ולפתע החליף את מבטו ואמר: "חבל שאת לא יכולה להיות עם אמא שלך. אני ממש רוצה שתהיו ביחד". הוא הוציא מכיסו להב חדה. מה קורה להנרי, למה? הוא התקרב אליי עם הלהב ולפתע פשוט בעטתי בו. כן. מסתבר ששנים בחוג קראטה כן משתלמות!