עם כמה שננסה לברוח לסרטים, שינה.. כיפור בכל זאת עושה את שלו ומביא אותנו להסתכלות פנימית
או ככה לפחות אני מרגישה
20 שנה. 20 שנה שאני פה, והשנתיים האחרונות מרגישות לי הקשות מכל.
כל מה שהדחקתי כל השנים, כל הדברים העמוקים שלא התמודדתי איתם כאילו פרצו בשנתיים האלה ודרשו את התשומת לב שמגיעה להם.
כל זאת ותוך כדי מכינה קדם צבאית, שירות בצה"ל.. כשלכל אחד מהם הקשיים הנפרדים שלו.
כרגע המציאות לא מרגישה לי כ"חיים". אפשר לומר שיותר כ"הישרדות".
שורדת לי מיום ליום, מנסה למצוא את האור הקטן בכל יום
אני רוצה להאמין שזאת רק תקופה
שהכל קצת מבלבל
שכואב לי, נפשית, פיזית
אבל רק באופן זמני
שאני קורעת את עצמי מבחינת עבודה בצבא, הגוף שלי נחלש, אני מתקשה לקיים חיים חברתיים בבסיס תוך כדי
כי פשוט.. אין לי כמעט זמן לשבת עם חברים כמו שצריך
העבודה לא נגמרת
זה מתיש
ומצד שני.. זו זכות. אני אולי בורג קטן, אבל יש לי השפעה. אני תורמת המון,
ואולי זה מה שאני צריכה לנסות להתמקד בו.
ואם לא..
לצאת משם. ומהר. לעבור לתפקיד הרבה פחות משמעותי מבחינה ישירה, אבל לקבל יותר זמן לעצמי
להבין מי אני
כי השנה איבדתי את עצמי לגמרי.
זה מורגש בעיקר בסופ"שים שאני בבית, אני נעה בין שינה לאוכל ליציאות פה ושם עם אנשים שאני כבר לא מדברת איתם כמו פעם
ונשאלת השאלה הקטנה הזאת בראש.. מי יהיה שם אם יקרה לי משהו? למי באמת יהיה אכפת?
אני חושבת שהשנה הקרובה צריכה להיות בשבילי. להתחיל לחשוב על העתיד שלי, ולדאוג לעצמי קצת יותר בהווה.
לומר "לא" כשלא נותנים לי את הזכויות המינימליות במשרד.
להפסיק להיות נחמדה מדי ברמה שזה פוגע בי בריאותית ונפשית
זה בסדר שלא כולם יאהבו אותך. זה בסדר להיות לא בסדר לפעמים.
יהיה בסדר, אם אאמין שיהיה, יהיה 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
feel again