אז אתמול עשיתי שיחת נפש רצינית עם אמא, מסוג השיחות החופרות על הכל
הטענה שלה הייתה שלא משנה אם אעבור בסיס, או מה יהיה בהמשך החיים, אני עדיין אותה בחורה ולכן אני צריכה להפסיק להאשים את הסביבה במצב נפשי, כי הגישה שלי והדרך שאני בוחרת להתנהג בה היא מה שגורמת לי להרגיש ככה.
בגדול? אני מסכימה לגמרי.
אבל לעומת זאת, אני חושבת שיש הרבה משקל לסביבה, שלא תמיד מתאימה לכל אחד. ולדעתי, בצבא זה מאד מורגש. נכון, אני רגישה, אני פרפקציוניסטית, רוצה להיות נאהבת ע"י כולם, מתקשה להתמודד עם מצב בו מאוכזבים ממני, מתקשה להתמודד עם מצב שנלקחות ממני זכויות בסיסיות.
קל מאד להבין שהאופי שלי והגישה באמת מקשים על הצבא להיות מקום טוב בשבילי, אבל את כל אחת מהתכונות האלה אפשר לסובב ולהפוך להיות תכונה טובה במצב אחר, עם אנשים אחרים, או סביבה אחרת. מה שגורם לי לתהות על מה אני צריכה לעבוד ולשפר, ועם מה אני צריכה להשלים.
אני חושבת שהשיעור הכי חשוב שלמדתי עד עכשיו מהצבא זה שברגע שהתחלתי לפתוח את הפה ולדרוש את היחס שמגיע לי, ירדה משמעותית ההערכה של הקצינים שלי כלפיי. אם עד אותו רגע הם לא פחדו לומר לי שאני הולכת להחזיק את האגף וכמה אני תורמת, בשנייה שהפסקתי להיות פוסי ולא לשתוק כשדורכים עליי - הפכתי להיות לפעמים לקושי בשבילם.
ולעומתי, הגיעו כמה חיילים מאד ציוניים ומאד "צהובים" אפשר לומר, שתפסו את המקום הקודם שתפסתי באגף
והאמת? שאני רק צריכה להשלים עם זה, לקבל את זה שככה זה בצבא וככה זה בחיים, בוסים לא יאהבו אנשים שמרשים לעצמם לפתוח את הפה.
בצבא עם המשכורת המביכה שאני מקבלת בהשוואה לכמות ההשקעה, ועם היחס הכללי שאנחנו צריכות לנקות בשבילם, לעשות דברים מפגרים ב2 בלילה שאפילו לא מבצעיים בעליל, אני לא רואה סיבה לשתוק..
מאמינה שבעבודות באזרחות בעתיד, יהיה לי קצת יותר אכפת ואחשוש שיפטרו אותי
אבל בצבא?? אתם תקועים איתי אז בהצלחה לנו
כ"כ באלי להשתחרר כבר כדי להפסיק לכתוב פה על הצבא סעמק
מאז הפוסט הקודם הספקתי לשכב עם עוד 3 גברים, לא יודעת אם לצערי או שלא כ"כ אכפת לי.
בעצם, די אכפת לי. מוצאת את עצמי מסתפקת במה שיש, מתפשרת, מוותרת על משהו אמיתי ומישהו שירצה להישאר שם גם בבוקר אחרי.
ובאקט אני מרגישה שאני מנתקת את הרגש, שם/לא שם, רואה את הכל מהצד..
סקס זה כיף, אבל לעשות אהבה זה כ"כ הרבה יותר.. הכפיות של אחרי, התחושה העוטפת והחמימה הזאת שאין לה תחליף
בא לי להרגיש את זה שוב, אבל מוצאת את עצמי מהרהרת איך מכירים בצורה נורמלית בדור שלנו? מתי עם כל הצבא הזה יש לי זמן להכיר מישהו, לצאת עם מישהו?
יש איזה אחד בבסיס שלי שישבנו משהו כמו 5 שעות, צחקנו מלא והיה שם איזה קסם באוויר. אבל שוב הביטחון העצמי שלי נדחף ואומר לי שאולי אני קצת מדמיינת את זה ואולי זה הכי ידידותי בעולם.
קצת מבאס שאחת החברות הכי טובות שלי בבסיס כאילו תנצח אותי תמיד בזה, כל גבר בבסיס נשבה בקסמה, ככה שברגע שהוא הכיר אותה אני בספק שיש לי כבר סיכוי.. היא יפה, רזה, מתוקה כזאת. ואני יותר הטיפוס שמזכיר את חברים שלך, אוהבת פלייסטיישן, צוחקת בדיחות כחולות, מחוספסת כזאת..
ומה לעשות, בסופו של דבר גברים איכשהו מעדיפים את הטייפ השני
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
feel again