את החצי שנה האחרונה אני יכולה לסכם כנראה ב2 מילים. רכבת הרים.
קשה לי להבין מה בפרידה האחרונה ריסק אותי במיוחד, אבל באותה פשטות אני לגמרי מודעת לעניין שכנראה הפעם באמת התאהבתי
אבל איך זה עובר לעזאזל? כמו מסטיק לעוס שדבוק לנעל זה מתיישן עם הזמן והולך איתי לכל מקום
הכרתי יותר מדי בנים בתקופה הזאת. חלקם אזכור לטובה וחלקם הרב אשתדל לשכוח ולמחוק לגמרי מהראש
נאנסתי, הוטרדתי, אבל בעיקר השלו אותי. גרמו לי להאמין, שיחקו לי ברגש רק כדי לזיין
שלא תבינו לא נכון
אני אוהבת סקס
מאד
פשוט יש דרכים קצת יותר נורמליות ופחות דושבגיות מאשר להיפתח לבחורה ולומר כמה אתה לא לגמרי בטוח מה אתה רוצה
כשאתה יודע שאתה עוד שנייה טס לטיול הגדול שלך ואופס! שכחת לומר לה את זה עד הרגע שאתם באוטו לבד וכ"כ קל לך לקדם את זה בדיוק לאיפה שכיוונת מהתחלה?
הכל מתחיל לאבד כיוון. אם זה האנשים שתמיד חשבתי שיהיו פה ופתאום לא ברור איך הכל נדפק איתם. ריבים, או פשוט ניתוק עם הזמן
כל אחד במסלול אחר והמסלולים לא מצטלבים יותר
אני יודעת שאני יכולה להתחבר בכל מקום, שבמזל זאת לא הבעיה שלי
אבל בכל זאת
לפעמים (אפילו לרוב) אני מרגישה לבד בכל הדבר הזה שנקרא לחיות.
אני לא יודעת אם זה ההשפעה של הצבא וזה שהוא תוקע אותי מאוד פיזית ובעקבות זה גם מנטלית, או שזה אני. אני נוטה לחשוב שאני הבעיה. מאז ומתמיד אני מרגישה "לא מספיק". ואולי יש לי ציונים טובים, משפחה מדהימה, אולי אני מוערכת בצבא. אבל זה לא מספיק.. זה אף פעם לא מספיק
בשבילי? בשבילם? אין לי כבר מושג את מי אני מנסה לרצות
הרוב המוחלט של חברות שלי עם חבר, ואני יודעת - אני קטנה בסה"כ ויש זמן ואין לאן לרוץ.. אני יודעת. אבל, אני לא יכולה שלא להרגיש שזה משהו בי. אני לא מספיק טובה, לא בשביל בן זוג ולא בשביל עצמי.
באלי רק להתכרבל בשמיכה ולישון כל היום
לא יודעת מה יש לי
בא לי לקום מחר בחיים של מישהי אחרת
להתחיל הכל מהתחלה
מה שהכי דפוק בכל זה שאני יודעת שזה עניין של בחירה. שאני יכולה לבחור לקום בבוקר ולעשות דברים בשביל עצמי, שבסופו של יום אני כן שולטת על המחשבות שלי ועל התחושה שלי עם עצמי, שאני יכולה להשתנות.
שעם כל הבכי שלי על גברים, כן מתחילים איתי המון וזה משהו שאני לא צריכה לקחת כמובן מאליו
פשוט.. לא יודעת, מרגישה שאין לי כוחות לקום ולשנות. אולי אני פשוט מפחדת מדי להיכשל ולגלות שכל המחשבות שלי על עצמי באמת באמת נכונות