אז הלכתי לבקר במכינה, ולשם שינוי הרדתי שאני כבר מעל זה. מעל כל הכאב והקושי, משהו אי שם בעבר שלא מנחה אותי עכשיו ואומר לי מי אני.
הבנתי שדברים מהעבר לא ינחו אותך אם לא תתן להם. תקנו אותי אם אני טועה לדעתכם, אבל יש בי מין אמונה שזה בידיים שלי למה אני אהפוך כשאני כבר לא בסיטואציה. זה קצת עודד אותי על הצבא, המחשבה שאולי אחרי השנתיים האלו אחזור לעצמי ולבן אדם שכולם אוהבים, ואפסיק להיות זאת שבוכה כל הזמן ורוצה למות
השבוע הזה היה אחר, שונה. היו כמה ימים שהרגשתי במעין אופוריה. כאילו רואה את עצמי מהצד, צופה, מסיקה מסקנות. מסקנות טובות לשם שינוי. אמרתי תודה על הכל, הערכתי, הגמדתי את ענין הצבא, כי כולה צבא לא?
ברור שאחרי כמה ימים זה עבר ועכשיו אני במוד לא ברור, לא עצוב לא שמח. אבל היה כיף לחוות את זה לכמה ימים. :)
הקצין האישי שלי נאלץ שוב לראות אותי עוברת מין התקף עצבים ומתחילה לבכות מולו על כמה אני לא מבטאת את עצמי איפה שאני. כבר לא נעים לי.
דבר טוב שיצא מהשיחה הזאת זה שהוא אמר שלפי מה שהוא יודע אני יכולה לצאת לפיקוד (מה שהיווה בעיה כי כרגע לא נראה שיהיה את הקורס שלי שוב) על קורס מודיעין אחר. נראלי שאלחץ עליו טיפה לברר לי על זה
יש לי תחושה שהשינוי והאחריות יעשו לי רק טוב
אני יודעת שאני מסוגלת
קצת חוששת בכל זאת.
אבל היי, אם כל כך הרבה אחרים יכולים, למה שאני לא אצליח?
תחזיקו לי אצבעות 