והפעם, בהתאם למצב בחוץ, שיר על אלימות אינסופית ובלתי ניתנת לתיאור.Impossible Brutality של להקת הת'ראש הגרמנית Kreator.
הייתי חולה. למעשה, הייתי מאוד חולה (אבל זה סיפור לפעם אחרת). להיות חולה שכל המדינה חולה סביבך, זה נפלא.
אתמול בערב, ממש באותן דקות של מסיבת העיתונאים של ראש הממשלה, הייתי קורבן פוטנציאלי. הלכתי לקניות עם קרוב משפחה. הקופות היו עמוסות במאות אנשים שקנו את המצרכים שלהם לסוף השבוע, ומנגד, במרחק של עשרה מטרים-לא יותר- דרך חלונות גדולים, בערך ארבעה ניידות משטרה שעטו לתוך מתחם הקניות. מתוכם נפלטו בזה אחר זה שוטרים חמושים והתחילו להסתובב בחניון.
שני ערבים-ישראליים שעבדו באזור הלכו בצורה חשודה, מסתבר. הם החליפו חולצות אחד עם השני, הסתובבו עם הידיים בכיס. בדקו חנויות, בדקו אנשים. כל המוכרים סגרו את החנויות שלהם (בעל חנות אלקטרוניקה הוציא אותי ואת קרוב המשפחה מהחנות מיד וסגר את הדלתות), ואני והוא נשארנו בחוץ. אי שם בירושלים, ראש הממשלה ופמלייתו התכוננו לנאום שלהם. כנראה בחרו מייקאפ, את החליפה הטובה ביותר, את הרזולוציה של המצלמות. אני וקרוב המשפחה הלכנו בשקט, עם הראש למטה. שמענו צעקות כמה מטרים מאיתנו. לא היה אף אחד בחוץ. ראש הממשלה בדק את השעה, אמר מילה טובה לסטייליסט, עבר על המשפטים הראשונים. אנחנו נכנסנו למכונית ונסענו משם. שני הערבים נדחפו לתוך הניידת. ראש הממשלה יצא אל המצלמות.
ויצא לי לחשוב. בוא נניח שלאחד מהערבים האלו היה סכין ביד, או אקדח. מה יכל לעשות ראש הממשלה, אי שם בלשכה שלו, כשמדד חליפות עבור מסיבת העיתונאים שלו- איך הוא היה יכול לעזור לי, אזרח במדינה שלו, קטין, מלהידקר בחזה, בבטן, שוב ושוב על ידי מחבל? איך הוא היה יכול למנוע מקרוב משפחה מבוגר להגן בגופו עליי? איך הוא היה יכול להסיט את הכדור, אולי לשמשת האוטו, אולי לראשו של אדם אחר, אישה אחרת? איך המלך שהמלכתי עליי, תוצאת הבחירות שלי, האדם שאמור להגן עליי ולסייע לי, יכול למנוע את הרצח?
הוא לא יכול.
"אני רוצה לברך את השוטרים", הוא אמר, "את השוטרים שמגנים על אזרחי ישראל בכל דקה ודקה, בכל שנייה ושנייה." הוא לבש הבעת פנים רצינית, והביט ישר לתוך העיניים העמוקות של האישה שרצה ברחובות ירושלים כשהסכין עדיין נעוצה בה, לתוך העיניים של ההורים שנרצחו מול עיניי ילדיהם. "ההסתה הפלסטינית הפרועה חייבת להיפסק!", הוא זעק אל ילדי עזה, אל האימהות השכולות, אל הנער שחירבן במכנסיים כשנדחף לתוך הג'יפ הצבאי, אל אזרחי ישראל שנמצאים תחת מעקב 24/7, אל קורבנות הדיכוי וההשפלה. הוא השפיל את עיניו לבסוף, ואיתו, מיליוני גופות תמימות של אזרחים, קורבנות של שנאה.
והאזרחים, האנשים, הם נעלו את עצמם בבתי בטון אדירים, בניינים רבי קומות, והדליקו את הטלוויזיה. ועל המרקע הם שמעו על רצח ושנאה,אל שביתת בתי ספר ודקירות ברחוב והם הביטו מהחלון שלהם אל הסמטה שלהם.היא דווקא נראתה די שקטה.