והפעם, Wake Me Up When September Endsשל להקת Green Day.
בזמנים הכי חשוכים שקיימים, חשוב להיפתח לנקודות מחשבה אחרות.במיוחד בשבילכם, אספתי כמה מנקודות המחשבה הכי מעניינות (לפי דעתי), שמצאתי בימים האחרונים. תהנו.
הפרספקטיבה של אמנון יצחק. אמנון יצחק, רב, מחזיר בתשובה ומושא ללעג של רציונלים רבים, ידוע בהמון דברים. מהידע הרב שלו בביולוגיה:
מהנקודות החלשות שלו, של טאקט אנושי, מוסר ורחמים:
אבל אחד הרגעים הכי מרגשים של כבוד הרב הגיע כשבעיניי קהל מלא, הצהיר כי הפיגועים של הימים האחרונים, מקורם באכילה מסכינים פגומות.
אבא של אססרא(והמגנום).ב9.10.15, אססרא עבד יצאה לעפולה במטרה להרוג יהודים. בתחנה המרכזית היא הניפה סכין לעבר חייל, וחיילים נוספים הקיפו אותה במשך דקה ארוכה וצעקו לעברה שוב שוב להוריד את הנשק. לבסוף, אחד מהם (לא ברור מי מהם) ירה לעברה ופצע אותה בצורה בינונית-קשה. היא פונתה לטיפול בבית החולים.
בנוסף, לפי הצילום, ניתן לראות כי חיילת אוחזת בנשק לא הסכימה לוותר על הממתק שלה- ולמרות שעמדה בסכנה חיים, לא הרפתה מגלידת מגנום חומה-שחורה שהייתה ברשותה. יאמי.
הפרספקטיבה של לטוף. האמן והקריקוטריסט קרלוס לטוף, אנרכיסט ואקטיביסט למען זכויות אדם, היה ידוע בציוריו הפרובוקטיביים למען זכויות הפלסטינים בשטחים ונגד הקולוניאליזם הציוני. בסדרת ציורים שכותרתה מחילה, הוא מגשר על הפער, ומציג חזון לעתיד טוב יותר.
"יום שלישי, 12 במאי 1992. בלה פרוינד מגוננת בגופה במשך 27 דקות על פלסטיני שניסה לדקור שני נערים בירושלים, לאחר שהמון זועם יהודי תפס אותו וביקש לעשות בו לינץ'.
עדנאן אלאפנדי, צעיר בן 21 ממחנה הפליטים דהיישה, דקר שני נערים יהודים ליד שוק מחנה יהודה. לאחר האירוע דלק המון זועם אחריו, אשר לבסוף תפס אותו בחניון. יריות נורו, אלאפנדי שכב על הקרקע, וההמון היכה אותו נמרצות. פרוינד, שעברה במקרה במקום, ראתה מה קורה, והצליחה להסתנן בין האנשים ולהגיע אל אלאפנדי. היא גוננה עליו בגופה, בעת שאנשים צעקו לעברה "אוהבת ערבים!", בעטו בה, היכו אותה באגרופיהם, ואחד אפילו צרב את עורה עם סיגריה. לבסוף, כעבור 27 דקות, הגיעה המשטרה למקום ועצרה את אלאפנדי.
"באותו רגע זה היה מעמד הר סיני בשבילי. טיפת דם לא נשפכה שם, וזה מה שהיה חשוב", סיפרה פרוינד, בת לניצולי שואה. "כשביקרתי לפני שנים במחנה ההשמדה אושוויץ, וראיתי את המקום שבו היתה אמא שלי, עוד אפשר היה להריח את הגופות השרופות. ומסביב היו בתים ישנים, שהדיירים שלהם לא יכלו להגיד שהם לא הריחו את השריפה של האנשים", המשיכה פרוינד. "אני דור שני לשואה שגדל בלי סבים וסבתות, אז איך אני יכולה להסכים ללכת עם הילדים שלי במרכז ירושלים, ושהחוויה שלהם תהיה לראות לינץ' באמצע הרחוב?"."
סיפורה של בלה פרוינד היווה את ההשראה לכתיבת השיר של הדג נחש, "בלה בליסימה":
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: