החיים הם בכלל לא מה שאנחנו חושבים, לא לרגע, לא לשניה, לא בפעימת לב. בכל פעם שהרגשתי שאני מתאימה את עצמי למשהו, הוכח לי אחרת. יציבות היא מותרות, שליטה היא מותרות, ורגעי אנחה הן מעבר לכל התגשמות חלומותינו.
נוכחות של אדם בחייך, גם אם לערב אחד או לרגעים בודדים, היא מתנה. זה עד כמה למדתי להכיר תודה בסיסית לחיים. הברירת מחדל היא בדידות, ולומדים ללטף אותה בכל מיני סגנונות כדי לא להרגיש אותה באמת. אבל חשוב מאוד לא לפחד ממנה, להכיר בה, ולהיות החברים הכי טובים שלה.

למדתי להבין כמה הרבה יותר קל להתחיל כל דבר בחיים כשאתה מקבל בעיטה בתחת. לקום מהמיטה, לצאת מהבית, להתחיל שיעורים, לזכור לאכול, להאמין בעצמך. מעולם לא הייתי בנקודת האפס, מעולם לא למדתי לחבק את עצמי, ומעולם לא הייתי רחוקה ממערכת התמיכה הגדולה ביותר בחיי.
המציאות היא לפעמים קרע מוחלט בין הייעוד לצרכים שלי, האפילו בילוגיים, לחזור להרגיש במרחב מוגן. אני לוקחת נשימה עמוקה, מבינה שהכל בראש, ושמרחק הוא לא מדד לאהבה שאני רוכשת לאנשים בחיי. אז אני מושכת באף, חוזרת מחשבה אחורה ומתאפסת.

החיים כאן, "הם מתגמלים בדיוק כמו שהם חרא" - (ציטוט של מישהו שהיה הנחיתה הכי רכה שהייתה לי).
אבל אני גאה בעצמי. כשהגעתי לכאן, חשבתי שכבר ידעתי את החיים. הייתי מהאנשים האלה שהיו אומרים עליהם, וואלה, נראה שהם מבינים מי נגד מי. הרגשתי כל כך חכמה לפחות כמו גנדלף. אבל לא היה לי שום דבר, וככל שאני יודעת יותר, כך אני יודעת שאיני יודעת כלום.
לפעמים אני מרגישה שההשתקפות שלי היא כמות האנשים שעזבו אותי. או כמות האנשים שעזבתי אותם. אני גאה לומר שאהבתי אותם אהבה אמיתית, בשרנית, נאחזתי בהם בכל שריר שהיה לי, כל גיד שנמתח לי, ויותר מהכל, למדתי להוריד את המגננות והפחדים שלי למענם. ואני עדיין אוהבת אותם כל כך. אני האדם הזה שמתגעגע לאנשים שלא מתגעגעים אליו, האדם הזה שמתנצל כשהוא לא מרגיש אשם, הצד שמתעלה על עצמו בכל סיטואציה, וזה שסופג את כל הכדורים. ניסיתי לשנות את זה, הבנתי שיש משהו בהתנהגות שלי שכל כך שונה מהנורמה - הנתינה האינסופית הזו והבזבוז המוחלט הזה של האנרגיה.

אבל אולי הדבר שמגדיר אותי הוא מערכת עשיית הטעויות, חציית הגבולות, וכל הפעמים שפעלתי כשהלב שלי פעם הכי חזק בעולם, ויצא מהחזה שלו. זה מה שמגדיר אנשים. זה מה שמגדיר אותי, ההתאבדות הזו, היציאה מאיזור הנוחות אל תוך האי וודאות. אתה אוסף כדורים וצלקות שאתה ממש מתגאה בהם. "פה התגברתי עליו, פה עברתי לגור לבד, ופה התחלתי עבודה חדשה - שם יש כדור שעדיין תקוע, עדיין לא למדתי איך להוציא אותו".

אין לי דרך לתאר לכם איזה אדם הייתי, ואיזה בייבי סטפס אני עושה לכיוונים הבסיסיים ביותר. לחזור להיות אדם עם מערך אמון עצמי, אמון חברתי, אמון במגע, אמון באהבה. אמון במחשבה שיש לי עוד עתיד מזהיר. צעדים קטנים לתוך ארגז הכלים הבסיסי של כולם.
אני נושאת הרבה מצפון וכאב במי שאני ובהשלכות שיש לי על אנשים בחיי, אני ספגתי כדורים בדיוק באותה מידה כמו שיריתי אותם. ואולי זאת ההגדרה לקארמה מאוזנת.
האדם שאני היום זאת ההגדרה הכי פחות ממושלמת לקרוא לה אני. אבל כמו איזה הורה מהצד, אני טופחת לעצמי על השכם על הצעדים הקטנים ביותר שלקחתי. על החכמה לדעת לקום אחרי כל משבר, החכמה לקרוא לזה משבר, להתרגל לשינויים, להיכנע למצבי רוח, להתגבר על מצבי רוח, ויותר מהכל לתמוך ולתרום לאחרים. אנחנו צריכים לתת אנרגיה בדיוק כמו שאנחנו מקבלים אותה - וליצור הרמוניה (וזה הרבה יותר נחמד מקארמה). הגאווה בעצמי הייתה עבורי התחלה בהבנה מה הם החיים עצמם, ולהרכיב עוד חתיכה מהפאזל, מהתמונה המרכיבה בחיי.

אבל יותר מהכל, הצלחתי להבין את ההגדרה, עבורי, לאושר.
אושר הן מגוון אפשרויות בחירה; לבחור לקום, לבחור לחייך, לבחור איזה אוכל יהיה על השולחן שלי היום, לבחור להקיף סביבי אנשים טובים, להגיע לעבודה בבוקר עם סיפוק, לגור במדינה זרה. לבחור להתאהב, להסתכן בפגיעה כפולה.
אנשים הם חסרי אונים כשאין להם אפשרויות בחירה והחיים דוחקים אותם לפינה; לא כשאין להם את המכונית שהם רוצים, את הזוגיות שהם רוצים או את השכר שהם רוצים בסוף החודש. שום מספר לא מגדיר אותנו.
אושר זה אנוכיות, אושר זה התפתחות עצמית. אושר זה שקט נפשי, שנגרם מבחירות נכונות. לאושר יש הרבה מאוד צורות וגדלים, וזה לא תמיד מה שאנחנו מדמיינים, אבל יותר מהכל, אושר הוא אהבה עצמית. ולא סתם אהבה עצמית, אהבה שנשארת לנו אחרי כל ההתמודדות הקשה עם עצמנו.

אסכם בציטוט של טיילר דרדן -
"אנחנו צרכנים.
רצח, פשע, עוני, הדברים האלה לא מדאיגים אותי. מה שמדאיג אותי אלו מגזינים של סלבריטי, טלוויזיות עם 500 ערוצים, ושם של בחור כלשהו שנמצא על הבוקסר שלי"